173 מתגיירים שזכו להיקרא אברהם: סיפורה של הקהילה מבזדאויפלו

שקט שרר באולם. פה ושם נשמעו התייפחויות של התרגשות, בעיקר מעזרת הנשים.

המוהל, הרב ר' משה, בירך על המילה, וביצע את הברית בזריזות ובמיומנות. אחר כך הוא בירך את ברכת הברית, והכריז: "ויקרא שמו בישראל, אברהם משה".

הוא ניגש אל הבא בתור, מל גם אותו, ושוב הכריז: "ויקרא שמו בישראל, אברהם שמואל". בפעם הבאה הוא הכריז על השם "אברהם בנימין".

עד מהרה נגמרה לו רשימת השמות, והוא נאלץ להתחיל לקרוא שוב את אותם השמות, לפי אותו הסדר, וחוזר חלילה.

באופן זה הוא מל את בני המקום בזה אחר זה, וקרא להם שמות, עד שבסופו של המבצע נימולו תחת ידיו 173 אנשים, שנקראו על ידו כולם בשם אברהם, בתוספת שם שני מן התנ"ך.

ולא, המאורע לא התרחש עם קבוצת יהודים שעלו מברית המועצות.

הסיפור אירע יותר ממאה שנה לפני שהתחילה העלייה מבריה"מ, ואותם אנשים שנאספו כאן בשביל שימולו אותם – כלל לא היו יהודיים.

ראשיתו של הסיפור הוא לפני כמעט חמש מאות שנה, אז החלו להתפתח בנצרות זרמים חדשים, המכונים "אוניטריאניזם". זרמים אלו כפרו בסמכותה של הכנסייה הקתולית, וטענו לטעויות מהותיות שהשתרשו בנצרות.

אחד הזרמים היה זרם שומרי השבת. אלו טענו שכיוון ששמירת השבת היא אחת מעשרת הדברות, הרי שהיא מחייבת גם את הנוצרים, וממילא הכנסייה, שהעבירה את יום המנוחה ליום ראשון, פעלה בחוסר סמכות. כמו כן, רבים מהם הכירו בכך שישו לא היה אלוהים, אלא אדם אנושי.

לפני כארבע מאות שנה מינתה הממשלה ההונגרית לנשיא טרנסילבניה אדם מלומד בשם סיימון פצ'י. טרנסילבניה היא חבל ארץ שממוקם בין הונגריה לרומניה, שבמשך השנים החליף כמה פעמים בעלות בין שתי המדינות. אותו מלומד השתייך לזרם שומרי השבת הנוצריים.

פצ'י פעל להשפיע את השקפתו על תושבי המקום, בני שבט הסֶקְלֶרים. תחת נשיאותו, עשרות אלפי תושבים מבני המקום התחילו לשמור שבת, הפסיקו להאמין בשיתוף, ולאט לאט התקרבו לשמירת מנהגי היהודים וחגיהם.

לאחר תקופה הוא כתב עבורם סידור תפילות, שהיה העתק כמעט מושלם של הסידור היהודי, בתרגום להונגרית. אפילו ברכת "שלא עשני גוי" הופיעה בו.

מובן שהכנסייה לא עברה על כך לסדר היום, והיא פעלה לרדוף אותם ולהציק להם בכל דרך אפשרית. בפרט התרבו הרדיפות כמאה שנה אחר כך, עם עלייתה לשלטון של המלכה הקנאית מריה תרזה. היא רדפה אותם והרגה בהם באכזריות. חלקם נהרגו, חלקם נכנעו וחלקם נאלצו לברוח לשטחי הממלכה העות'מאנית, עד שבסוף ימי השלטון שלה נשארו משומרי השבת כמה מאות בלבד. רובם התרכזו בעיירה בשם בזדאויפלו (Bözödújfalu).

המעטים שנותרו שנאו את הכנסייה שנאה עזה. הם הגדירו את עצמם כמעט כיהודיים, אך להתגייר הם לא יכלו, כיוון שהחוק אסר זאת לחלוטין.

באמצע המאה ה-19 ניתן שוויון זכויות ליהודים בקיסרות האוסטרו הונגרית. הממשלה הכירה ביהדות כדת לגיטימית ושוות זכויות.

קהילת שומרי השבת החלה בחגיגה גדולה. הם נסעו לבית הכנסת של הקהילה היהודית הקרובה, וחגגו שם שלשה ימים רצופים. אחר כך, רבים מהם החלו בלימוד לשון הקודש, ובהכנות לגיור המוני.

למרבה האכזבה, הממשלה הודיעה להם שהדת שלהם איננה מוכרת, והיא איננה בכלל שוויון הזכויות.

מנגד, הם טענו שהם בעצם סוג של יהודים, ואף הציגו את הסידורים היהודיים שהיו בשימוש אצלם כבר מאות שנים.

לבסוף הכריע השופט שהם יכולים להתגייר, אך תמורת זאת עליהם למסור את כל נכסיהם לממשלה.

שומרי השבת לא ויתרו. הם העמיסו את כל רכושם על עגלות, לבשו בגדי שבת ויצאו אל הממשל המחוזי כדי להתחיל בתהליך הגרות.

השופט התבונן בהם, חייך, ואז אמר להם: קחו את כל הרכוש. רק רציתי לבדוק האם אתם באמת מרגישים יהודים, או שטענתכם הייתה למראית עין בלבד.

בתאריך י' בסיוון החל מעמד הגרות. המוהל והמגייר היה ר' משה סופר ז"ל, נכדו של מרן בעל החת"ם סופר. הוא מל 173 מבני המקום, הטביל אותם ואת נשותיהם, והם פתחו בעיירה את "קהל גרים עדת ישורון דק"ד בזדאויפלו".

הם שכרו שוחט ובעל תפילה, ואף השיגו תרומות לבניית בית כנסת בעיירה. כרב הקהילה שימש עבורם ר' יששכר בער קאהן, רבה של הקהילה היהודית הסמוכה. חברי הקהילה הפכו ליהודים של ממש, על כל פרטיהם ודקדוקיהם. ניתן היה לראות אותם עובדים את אדמת העיירה, כאשר מעל בגדיהם מתנפנפת טלית קטן. חלקם אפילו השתייכו לקהילות החסידיות שהיו באזור.

הכנסייה, שנלחצה מן התופעה, המשיכה להתנכל להם, ולטעון שהגרות איננה חוקית, אך הם עמדו בתוקף כנגד הלחצים והאיומים, עד שראש הממשלה הכיר בהם כיהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה העבירו בנות הברית את חבל טרנסילבניה לשליטת הרומנים. עם תחילת מלחמת העולם השנייה, העבירו הגרמנים את השטח בחזרה לשליטת ההונגרים.

באותו הזמן החלה הונגריה, ששיתפה פעולה עם הנאצים, לחוקק חוקים אנטי יהודיים. אך כיוון שהונגריה שאפה לחזק את הזהות ההונגרית של חבל טרנסילבניה, היא העדיפה להעלים עין מקהילת הגרים, שהייתה דוברת הונגרית, כדי שיישארו בשטח המחלוקת.

בשנת תש"ד פלשו הנאצים להונגריה, והחלו לאסוף את היהודים בגטאות, ולשלוח אותם לאושוויץ.

הנאצים, שעל פי חוקי הגזע לא הכירו בקהל הגרים כיהודים, הציעו לחברי הקהילה להציל את עצמם על ידי חתימה על מסמך שמצהיר שהם אינם יהודים אלא נוצרים.

כמעט כל חברי הקהילה סרבו בתוקף להצעה, אף על פי שבשלב זה של המלחמה הייתה ברורה להם לחלוטין משמעות ההכרזה עליהם כיהודים.

בעקבות סירובם הם נאספו אל תוך הגטאות, ולאחר מכן נשלחו ברכבות לאושוויץ, יחד עם שאר יהודי האזור.

יהודים אחרים שנשלחו יחד עמם מעידים על עוז רוח מיוחד שהיה בחברי קהילת הגרים. הם עודדו יהודים אחרים שרוחם נפלה, והביעו בפניהם שמחה על כך שהם זוכים לקדש את שם ה'. הם הלכו לקראת מותם ברצון ובגאון.

אחרי המלחמה נותרו שרידים מעטים בלבד מהקהילה. רובם עלו לארץ ישראל, ולא נשארו באזור.

בשנת תשמ"ט הוצף שטח הכפר כולו על ידי שלטונות רומניה הקומניסטית, במטרה להופכו לאגם מלאכותי. רק הגגות של שני בתים עדיין מציצים מתוך המים, ומעידים על סיפורה המופלא של קהילת הגרים שהייתה ואיננה. גם חלק מבית הקברות היהודי הסמוך עדיין קיים על עומדו.