התוספות הארוך ביותר בש"ס: הסיפור המצמרר שמאחורי דף הגמרא

מסופר על גביר שהגיע לאחת הישיבות המפורסמות, והכריז: "בחור שיאמר לי עכשיו, בעל פה, עמוד גמרא שלם, מילה במילה בלי לטעות, יקבל ממני סכום נכבד". באותו רגע נעמד בחור ואמר: "פרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר". הגביר המתין בסבלנות, כדי שהבחור יסיים את העמוד, אך הבחור הסביר: זה כל העמוד...

במסכת בבא קמא דף עז נמצא תוספות מאד ארוך ומסובך העוסק בדיני פרה אדומה. כיוון שהתוספות ארוך כל כך, הוא תופס כמעט את כל העמוד. בשורות הגמרא ישנה רק שורה אחת, למעשה, והיא כוללת רק את המלים האלו: "פרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין והיתה לה שעת הכושר".

איך נולד התוספות הזה?

זהו סיפור מלא אימה, הוד, שגב וקדושה.

בחודש אייר ד' תתנ"ו, 1096, הגיעו הצלבנים, במסגרת מסע הצלב הראשון, לקהילות עמק הריין. הם עלו בסערה על וורמיזא (וורמס) וביצעו טבח נוראי ביהודיה. על כך שמעו יהודי מגנצא (מיינץ) מפליט שהצליח להימלט, והם הסתגרו באולמו של ההגמון ממגנצא. במשך לילה תמים היו יהודי מגנצא לכודים באולם ההגמון, ולרגע לא עצמו עין. גדולי העיר, שהיו בעלי התוספות, למדו בעיון את סוגיית "פרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין". הם שאלו ותירצו, הביאו ראיות מכל הש"ס וחידשו חידושים מופלגים, וכל זאת בתוך תחושת האימה והפחד מגדודי הרוצחים המתקרבים.

בהמשך בוצע טבח נורא גם ביהודי מגנצא, ורובם ככולם בחרו לשים את נפשם בכפם מאשר לעמוד מול הרשעים שביקשו להכריחם להמיר את דתם. המרצחים המשיכו לעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להרוג את היהודים או לנצרם.

רבי אפרים מבון מספר על נס הצלתו הפלאי של רבנו תם מרומרוג: "וביום טוב שני של שבועות נאספו התועים מארץ צרפת אל רמרו, ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה ולקחו כל אשר לו בביתו, וקרעו ספר תורה בפניו, ולקחוהו והוציאוהו השדה, ודברו אתו משפטים על דתו, ויתנכלו להמיתו, ואת גופתו פצעו אותו חמשה פצעים בראשו, כי אמרו: אתה גדול של ישראל, לכן נקחה ממך נקמת התלוי, ונפצעה בך, כאשר פצעתם באלהינו חמישה פצעים! וכמעט שכנה דומה נפשו הטהורה, לולי רחמי יוצרנו אשר ריחם על תורתו. וימן ה' שר גדול לרבנו יעקב בדרך אותו שדה, ויקראהו, רבנו! וישחדהו בסוס שוה חמשה זקוקים, וילך השר וידבר על לב התועים, וישסעם בדברים, ויאמר להם: הניחו לי היום ואני אדבר עמו, אולי יפותה ונוכל להסיתו, ואם לא יאבה – דעו כי מחר אתננו בידכם! וכה עשו, ונדחית שעה הרעה בחמלת ה' על עמו, ריחם על המרביץ להם תורתו הקדושה".

בצד רבנו תם, ועוד חכמים מועטים שניצלו בניסים, היו אלפים רבים של יהודים קדושים שלא זכו להינצל. לזכרם נתקנה התפילה המיוחדת "אב הרחמים שוכן מרומים הוא יפקוד ברחמים החסידים הישרים והתמימים שמסרו נפשם על קדושת השם...", שנאמרת אחרי קריאת התורה בכל שבת. שבת שמברכין את החודש, נחשבת כשבת שמחה יותר, ולכן בה אין אומרים "אב הרחמים", אבל כשמברכים את חודש אייר כן אומרים "אב הרחמים". הסיבה היא שהמאורעות המחרידים האלו התחילו בחודש אייר, ולכן בחודש זה איננו שוכחים את אבותינו הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם.

גדודי מסעי הצלב, באו גם הם על ענשם. עוד לפני שהספיקו להגיע לארץ ישראל, טבחו בהם לוחמים עזי נפש מהגזע המדיארי (לימים הונגרי). דמם נשפך כמים אל נהר הדנובה, והם ייזכרו לנצח לדיראון עולם.