פרשת אמור
לחם, חילול, לחץ: הניגודים המפתיעים שמסתתרים בפרשת אמור
מובן שכל התורה קדושה, ובכל אות יש רמזים – אבל אנחנו, כאנשים פשוטים, לא תמיד שמים לב לאוצרות שמתחבאים, ממש ברמת הפשט, בתוך פסוקי התורה
- יהוסף יעבץ
- פורסם ט"ז אייר התשפ"ה

כאשר קוראים את החוקים בתורה, לפעמים הם נתפסים בעינינו כרשימה של חוקים "יבשים", וההוראות לכהנים לא כל כך נוהגות בינינו. מובן שכל התורה קדושה, ובכל אות יש רמזים – אבל אנחנו, כאנשים פשוטים, לא תמיד שמים לב לאוצרות שמתחבאים, ממש ברמת הפשט, בתוך פסוקי התורה.
בפרשת אמור באים דיני הכהנים. והנה, כאשר קוראים בתשומת לב, רואים שהמלים בתורה הן לא סתם מלים גנריות, יש להן ולהקשר שלהן משמעות עמוקה. הנה דוגמא קטנה:
"לא יטמא... להחלו... כי את אשי ה'... מקריבים...
אשה... לא יקחו... ואשה גרושה מאישה לא יקחו...
כי את לחם אלהיך הוא מקריב...
ובת איש כהן כי תחל... באש תישרף".
התורה עושה מין הנגדה בין המונח "חילול", לבין המונח "לחם". "לחם" הוא כינוי לקורבנות, לקדושה, וההיפך ממנו הוא החילול, יחד עם הנגדה בין "אש" המזבח, שהיא קדושה, ובין נישואין עם "אישה" אסורה, שהם היפך הקדושה, והעונש הוא באש.
האשים והלחם המוקרבים לפני ה' הם הסיבה שאיש כהן נזהר מאישה, שהיא בבחינת חילול עבורו.
מה מיוחד בלחם, שהוא מהווה סמל של אוכל?
הלחם הוא החיבור המיוחד של החומר, הטבע הייחודי של הגלוטן שבחיטה, שיוצר מקמח, שהוא אוסף פירורים נפרדים, חיבור והלחמה של יצירה חדשה, שעליה ציותה התורה מצוות הפרשת חלה. אף על פי שכבר הופרשו תרומות ומעשרות, וכל מתנות עניים, הרי העיסה היא יצירה חדשה שלא היתה קודם, ולכן יש להפריש ממנה שוב מתנה, מן היצירה החדשה של התפיחה שיוצרת את הלחם.
לכן הסמיכות בתורה "קרבני – לחמי" מקבלת משמעות אחת, הקרבה, והדבקות, מבוטאים בקרבן וגם בלחם. ההלחמה והדבקות של חלקי העיסה זו בזו מגדילים את העיסה עד שהיא נהפכת ללחם.
לעומת זאת, התהליך ההפוך, של להקטין ולקלקל את הדבקות והגדילה, נקרא חלל. יצירת חלל היא סילוק מתמשך של החומר, וגם המת נקרא חלל, כי הדבקות והאחדות של חלקי גוף האדם הם על ידי החיים. כאשר האדם מת – האחדות נפרדת לחלקים פיזיים ומתפרקת.
החילול של הכהונה, הוא הפירוק והקלקול של האחדות הרוחנית של הכהן עם הקדושה.
כל סדק באחידות הפיזית בנוי על הצירוף הזה. נקיבת חור בקיר היא "חלון", הוצאת לבנים מן הבית היא "חליצה", דבר חצוי הוא "חלק", דבר שעומד להתפרק הוא "חלש".
וההיפך מסמל חיבור, כמו הלחם, ולכן דרשו חכמים על פוטיפר "את הלחם אשר הוא אוכל" – זו אשתו. לוח הוא חיבור של קרשים, וגם המלחמה היא היצמדות של הפרטים זה לזה ("קְרָב"). גם נוזל החיים, המח של החי או הצומח, נקרא לפעמים לחם (צפניה א', י"ז, ירמיה י"א, י"ט), וחיבור הנוזלים אצל האדם, שיוצר את החיים, נקרא "ליחו" – אדם הנשאר ברעננותו "לא נס ליחו".
חיבור של שני חלקים הוא "לחץ", לסת האדם נקראת "לחי" משום שהיא לוחצת, ותפקידה הוא ללחוץ בזמן הלעיסה, "לחש" הוא השמעת קול על ידי שהשפתיים לחוצות ומונעות את העברתו למרחק.
כך רומזת התורה את משמעות הדברים על ידי שימוש בלשונות הקרובות, אך ההפוכות.




