איש הלגו: "הקב"ה רמז לי שזאת השליחות שלי"

מאור כהן, "איש הלגו", אהב לגו מאז ומתמיד, וכבר מילדות אסף את הקוביות והדמויות הקטנות. כשהיה בן שלושים ואחת, רמזה לו אשתו שזה כבר יותר מדי. "הייתי רוכש המון לגו. אשתי הסבירה לי שיש יותר מדי לגו ופחות מדי בית", הוא נזכר.

מאור סיפר על כך לרב איתן אקשטיין, מייסד "רטורנו", מרכז לגמילה מחומרים מסוכנים, עימו הוא עומד בקשר קרוב. "הרב אקשטיין אמר לי: 'תראה, לך ולענת אין ילדים. אני מציע לך לעשות עם הלגו את מה שאני עושה. אני אמרתי לקדוש ברוך הוא שאני דואג לילדים שלו במרכז רטורנו והוא ידאג לילדים שלי'". הרב אקשטיין נגע בנקודה רגישה וכואבת בליבו של כהן. בני הזוג היו נשואים אז חמש שנים, אך טרם זכו לפרי בטן.

"לא יכולתי לאכזב"

מספר ימים אחר כך, מצויד בעצתו של הרב אקשטיין, לקח מאור את קופסאות הלגו הרבות, והתדפק על דלת "בית אורנית", מטעם עמותת עזר מציון, המיועד לתמיכה וטיפול בילדים חולי סרטן. "להפתעתי, הם סירבו לקבל את הלגו, ואמרו שאין להם מה לעשות בו. האופן היחיד שבו הם היו מוכנים לקבל אותו, זה אם אפתח אצלם חוג לגו לילדים. לא הבנתי מה מלהיב בחוג לגו", הוא מחייך, "אבל לא רציתי לחזור עם הלגו הביתה, והסכמתי. הייתי בטוח שזה עניין זמני, של חודשיים-שלושה".

חוג הלגו לילדים חולי סרטן נפתח, ומאור מספר על אחת הילדות שכל כך נהנתה וביקשה שיבוא בכל יום. "היא הייתה במצב קשה, ואכן נעניתי לבקשתה ובמשך שבועיים באתי בכל יום והרכבתי איתה בלגו. כעבור שבועיים הילדה נפטרה. הייתי שבור", הוא אומר בכאב.

למרות הקושי, כהן ניאות לבקשת אם הילדה שיגיע לשבעה. "האמא הראתה לי בשבעה את המבנה האחרון של הלגו שבתה בנתה, וסיפרה שהיא ביקשה שאת הקובייה האחרונה דווקא אני ארכיב". בידיים רועדות קיים מאור את הבקשה. יחד עמה התבשלה ההבנה, שאם הוא מצליח לגעת בנשמותיהם של אותם ילדים חולים, אז אולי כאן טמון הייעוד שלו. "מכאן והלאה הגברתי את ההתנדבות. פעם בשבוע חוג לגו ופעמיים-שלוש בשבוע ביקור בבית חולים אצל ילדים חולי סרטן. כעבור שנה קרה הנס, נפקדנו בהיריון תאומים".

למרבה הצער, ההיריון לא שרד ובשבוע עשרים עברה ענת, אשתו של מאור, לידה שקטה. "ביום של הלידה השקטה, הסתובבתי בבית החולים, וכמובן התחושות מורכבות מאוד. לפתע ראה אותי ילד חולה סרטן שנהגתי לבקר אותו. הוא היה בטוח שבאתי בשבילו ורץ לבקש ממני לגו. לא יכולתי לאכזב אותו. הלכתי איתו לרכב והבאתי לו.

"הבנתי שהקדוש ברוך הוא רומז לי שוב שזאת השליחות שלי, והחלטתי להתמקד עוד יותר בחלוקת לגו לילדים. לא ידעתי אם יהיו לי ילדים, אבל הבנתי שבזה אני צריך להשקיע. עברו מאז חמש עשרה שנה, ואני זוכה לעשות את השליחות הזו כל שבוע וכמעט בכל יום". כהן מוסיף פרט מרגש: "ותודה לה', בחמש עשרה השנה האלה זכינו בארבעה ילדים משלנו".

שיחה באישון לילה

במהלך המלחמה החל כהן לקבל פניות מצד פצועי צה"ל, שביקשו שיגיע גם אליהם. "בהתחלה, כשאמרו לי שיש חיילים שרוצים לגו – לא האמנתי, חשבתי שמישהו 'עובד' עליי. עד היום, תורמים ששומעים שמביאים לגו לחיילים לא תמיד מאמינים".

כהן הלך לבדוק את הנושא. החייל הראשון שקיבל לגו, היה מ"פ שנפצע קשה בכיסופים. התגובות הנלהבות מצידו הביאו את כהן להבין שיש כאן באמת משהו. כשמספר הפניות הלך וגדל, הוא יצר קשר עם עזר מציון וביחד הם החליטו שערכות הלגו שניתנות לילדים יינתנו מעתה גם לפצועי צה"ל. כיום, לצד התנדבותו במחלקות האונקולוגיות, כהן מסתובב גם במחלקות השיקום בבתי החולים איכילוב ותל השומר. עד היום מאות חיילים קיבלו ממנו ערכות לגו.

איך מגיבים החיילים כשאתה נכנס אליהם עם ערכת לגו? לכאורה, הם כבר 'עברו את הגיל'

"בהתחלה הם מופתעים, ולא מבינים מה קורה ומה אני עושה אצלם. בהמשך, אחרי שמכירים אותי, הם לא מפסיקים לבקש שאבוא. החיילים הם 'הלב שלי", כהן מתרגש. "בהתחלה חשבתי שהלגו יכול לעזור להם בשיקום האצבעות והמוטוריקה העדינה. בהמשך הבנתי שהוא עוזר למשהו משמעותי בהרבה – לשיקום הנפש. ההרכבה נותנת לחיילים שקט נפשי, שקט שהם כל כך מייחלים לו".

כהן מספר על שיחה שקיבל באישון לילה מחייל, שביקש ממנו ערכה נוספת של לגו, כי בערכות הקודמות כבר השתמש ו'כל החדר מלא בחברים', כך שהוא ממש זקוק ללגו כדי להירגע. כשכהן התפלא מדוע הוא לא מבקש מהאנשים לצאת מחדרו בשעה כה מאוחרת, ענה החייל 'כי הם מתים'. הסיפור הכואב, של החייל הפוסט טראומתי, המחיש פעם נוספת לכהן עד כמה הלגו יכול לסייע ולתת מעט מזור לנפשות פצועות.

הוא משתף במקרה נוסף, בו חייל הוצף במחשבות ולא יכול היה להירדם, ובנה בלגו עד לפנות בוקר. כדי לא לפגוע בשנתם של שכניו לחדר, הוא עשה זאת בחדר האמבטיה.

מה יש בלגו שנותן את השלווה הזו?

"קודם כל, בלגו יש את היכולת והסיפוק לבנות משהו מאפס ועד למוצר מוגמר. בנוסף, המשחק בו לוקח אותך למחוזות אחרים, של דמיון ויצירתיות, מחוזות שלא פוגשים ביום-יום, והוא נותן הפוגה מזיכרונות קשים".

ערכת לגו היא מוצר יקר, במיוחד בהתחשב בכמויות שאתה מחלק. מהיכן המימון?

"את הערכות אני קונה מכספי תורמים. חלקם תורמים דרך ארגון עזר מציון וחלקם ישירות דרכי. התורמים מגיעים מכל גווני האוכלוסייה ומכל הקשת החברתית והפוליטית; החל מסבתא מבוגרת, דרך ילד שאוסף פחיות ומעביר את התמורה, יש גם אחות בבית חולים וכן חייל שנותן חלק מהמשכורת הצבאית. הרבה אנשים טובים, שאוהבים את המדינה ורוצים לעשות טוב. הכוח שלי ללכת בכל יום לשליחות הזו ולפגוש את הכאב מגיע מכוחם ומשליחותם. מחמם את הלב שגם בתקופות יותר מאתגרות כלכלית, כמו קורונה ומלחמה, עדיין אנשים מחליטים להוציא כסף ולתמוך ב'מפעל' שלי".

"זה יותר גדול ממני"

בכובעו המקצועי, כהן שירת בצבא קבע במשך עשרים וחמש שנה. תפקידו האחרון היה ראש מדור שירות ייחודי, שעוסק בשילוב אוכלוסיות מיוחדות בצה"ל ובכל הקשור למתנדבים ובעלי מוגבלויות. מפרוץ המלחמה הוא משרת כקצין שבויים ונעדרים במילואים, ומלווה משפחות של חיילים חטופים.

איך מצאת את הזמן לבוא מדי יום לבית חולים, לצד השירות הצבאי וחיי המשפחה?

"זה פשוט, לא מסובך או מורכב. אחרי שעות הצבא, ולפעמים באמצע היום, בין לבין, בכל פעם שהייתה לי הזדמנות ויכולתי או שילד צריך אותי, הלכתי לבית החולים. ככה כל שבוע עד היום – אני הולך, פוגש את הילדים ושומר איתם על קשר. לצערנו, חלקם לא בין החיים, אך עם אלו שבין החיים אני כמובן שומר על קשר".

בימים האחרונים כהן קיבל רישיון של אח מוסמך, במסגרת לימודי הסיעוד אליהם פנה לאחר שהשתחרר מצה"ל. "ראיתי כמה אחים ואחיות עושים, את העשייה המדהימה שלהם ואיזו זכות יש להם, וחיפשתי שהפרנסה שלי תהיה הכי קרובה שאפשר לחסד הזה. בסוף, זה המקום שהכי התחבר לי".

אתה נחשף באופן יומיומי למקרים אנושיים כואבים. מהיכן אתה שואב כוחות להתמודד ולהכיל אותם?

"אני נזכר כמה טוב זה עשה לילד החולה או לחייל, ומרים את עצמי. כשאני הולך לניחום אבלים אחרי פטירה של ילד, ואימא שלו אומרת לי 'הרגעים איתך היו הרגעים הכי מושלמים שלו', אתה פשוט לא יכול להישבר אחרי משפט כזה, אתה רק יכול להתחזק. וכמובן, האמונה פה היא שם המשחק. הקדוש ברוך הוא נותן לי את הכוח לעשות. זה לא אני, זה יותר גדול ממני".