חוק לישראל - פרשת מסעי, יום ראשון

תורה

לג (א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:
(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם: וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן:
(ג) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי:
(ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים: וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין:
(ה) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת:
(ו) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

נביאים ירמיה פרק ב

(ד) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בֵּית יַעֲקֹב וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל: קַבִּילוּ פִּתְגָמָא דַיְיָ בֵּית יַעֲקֹב וְכָל זַרְעִית בֵּית יִשְּׂרָאֵל:
(ה) כֹּה אָמַר יְהוָה מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ: כִּדְנַן אַמַר יְיָ מָה אַשְׁכַּחוּ אֲבָהַתְכוֹן בְּמֵימְרִי שְׁקַר אֲרֵיִ אִתְרַחַקוּ מִדַּחְלְתִי וְטָעוּ בָּתַר טָעֲוָתָא וַהֲווֹ לִלְמָא:
(ו) וְלֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם: וְלָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ דְּאַסֵּיק יָתָנָא מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם דְּדַבֵּר יָתָנָא בְּמַדְבְּרָא בְּאַרְעָא מֵישַׁר וְחָרוּב בַּאַרַע צַדְיָא וְטוּלֵימוֹתָא בַּאַרַע דְלָא עֲדָא בָהּ אֱנַשׁ וְלָא אִתּוֹתַב אֱנָשָׁא תַמָן:
(ז) וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: וְאַעֵילִית יַתְכוֹן לַאֲרַע דְיִשְּׂרָאֵל דַהֲוַת מְנַצְבָא כְּכַרְמְלָא לְמֵיכַל אִבָּהּ וְטוּבָהּ וְעַלְתּוּן וְסָאֵיבְתּוּן יַת אֲרַע בֵּיִת שְׁכִנְתִּי וְאַחֲסָנְתִּי שַׁוֵּיתוֹן לְפוּלְחַן טַעֲוָתָא:
(ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: כַּהֲנַיָא לָא אֲמָרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְּפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֵילִיפוּ לְמִידַע דַחֲלְתִי וּמַלְכַיָּא מְרַדוּ בְּמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבָּן בְּשׁוּם טָעֲוָתָא וּבָתַר דְּלָא יִהְנוֹן לְהוֹן אֲזַלוּ :
(ט) לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: בְּכֵן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא מִנְכוֹן אַמַר יְיָ וּמִן בְּנֵי בְּנֵיכוֹן דְּאִם יַעְבְּדוּן כְּעוֹבָדֵיכוֹן אֲנָא עָתִיד לְאִתְפְּרָעָא:

כתובים תהילים פרק ה

(ז) תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה: תְּאַבֵּד מְמַלְלֵי כַדְבוּתָא אֱנָשׁ שָׁדֵי דַם זַכַּי וְנִכְלָא יְרַחֵק יְיָ:
(ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ: וַאֲנָא בִּסְגִיאֵי טוּבָךְ אֵעוּל לְבֵיתָךְ אֶסְגוֹד לְהֵיכְלָא דְקוּדְשָׁךְ בִּדְחַלְתָּךְ:
(ט) יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי (הושר) הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ: יְיָ דַבֵּר יָתִי בְּצִדְקְתָךְ מִן בִּגְלַל תּוּשְׁבְּחִי תַּקִין קֳדָמַי אוֹרְחֲתָּךְ:
(י) כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: מְטוּל דְלֵית בְּפוּמְהוֹן דְרַשִׁיעֵי כֵיוַנְתָּא גוּפֵיהוֹן מַלְיָן אִתְרְגוּשְׁתָּא הֵיךְ שְׁיוֹל פְתִיחַ גְרוֹנְהוֹן לִישַׁנְהוֹן מְשָׁעֲעִין:
(יא) הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ: חַיֵב לְהוֹן אֱלָהָא יִתְבַּטְלוּן מִמִלְכָּתְהוֹן בְּסִגְעָא מְרָדֵהוֹן אַתְקַל לְהוֹן אֲרוּם מְרַדוּ בְמֵימְרָךְ:
(יב) וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: וְיֶחְדוּן כָּל מְסַבְּרוּן בְמֵימְרָךְ לַעֲלַם יְשַׁבְּחוּן וְתַטֵל עֲלַוֵיוֹן וְיִבְדְחוּן בָךְ רַחֲמֵי שְׁמָךְ:

משנה שביעית פרק י

א. שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת. וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:

ברטנורה  (א) שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו, דכתיב (דברים טו) שמוט כל בעל משה ידו: בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים, ושעבד קרקעות על המלוה, דמחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אף על פי כן שביעית משמטתו: הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה: אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה: ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה: הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת, ולא השניה. חזר ולקח שלישית ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן, ולא השלישית, וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה וכן לעולם. ואין הלכה כר' יהודה: כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית כלומר, ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית, כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה ושביעית משמטתו. ואם לא, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטתו. ואין הלכה כר' יוסי:

ב. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:

ברטנורה  (ב) השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר, נמצא דיום ראשון שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (שם) מקץ שבע שנים תעשה שמטה: האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל: והמוציא שם רע. שנותן מאה: וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו: אין משמטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו: המלוה על המשכון. דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך: והמוסר שטרותיו לבית דין. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין, שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:

ג. פְרוּזְבּוֹל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוֹל:

ברטנורה  (ג) פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כו) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה, תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם. והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן, דכתיב (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמיטת כספים בזמן הזה, ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמיטה, הואיל ואין שמיטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:

ד. זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוּזְבּוֹל: מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:

ברטנורה  (ד) זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו: והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים, ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:

ה. פְרוּזְבּוֹל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר. וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שְׁטָרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים. וִהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לוֶֹה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוּזְבּוֹל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לוִֹין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוּזְבּוֹל אֶחָד לְכֻלָּם:

ברטנורה  (ה) פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כוחו של מלוה בכך דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות, נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו. אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים וכשמוציא פרוזבול זה ורואים בית דין הזמן, סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול, ונמצא גובה שלא כדין: שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן, וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו: והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר: כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מַלוה ומַלוה צריך שימסור שטרותיו לבית דין ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לווין מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד, שאין כאן אלא מַלוה אחד, ואף על פי שהלוין מרובין, כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:

ו. אֵין כּוֹתְבִין פְּרוּזְבּוֹל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וִלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפִּטְרוֹפִּין:

ברטנורה  (ו) אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש: אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו, וכותבים עליו פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראויה לגבות בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו: היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר בין שאחרים משכנו אותה לו, בין שמשכן הוא לאחרים, כותבים פרוזבול: כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות: על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:

ז. כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוּזְבּוֹל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת, פָּטוּר:

ברטנורה  (ז) כוורת דבורים וכו'. כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא כמטלטלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גב קרקע ואינה מחוברת בטיט: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע: ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה: והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א יד) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא, מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הלכה כר' אליעזר:

ח. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אֲנִי. אָמַר לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:

ברטנורה  (ח) המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים: אמר לו אף על פי כן. אמר לו הלוה אף על פי כן אני רוצה לפרוע לך: יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני: שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דיבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדיבור ראשון שאמר משמט אני סגי, ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דיבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:

ט. הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. הַלּוֶֹה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

ברטנורה  (ט) המחזיר חוב בשביעית. לוה שאמר למלוה אף על פי כן ומחזיר לו מעותיו, רוח חכמים נוחה הימנו: לא יחזיר לבניו, אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר: אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו, משום דנכרי יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב) כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו נכרים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם, אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה, ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם, אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו: כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואף על פי שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואף על פי כן המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך, רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא, איפת צדק והין צדק (ויקרא יט) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:

גמרא ברכות דף מ''ו ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אֵין הַמְּסֻבִּין רַשָּׁאִין לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּטְעוֹם הַבּוֹצֵעַ. יָתִיב רַב סַפְרָא וְקָאָמַר לִטְעוֹם אִיתְמַר. לְמָאי נַפְקָא מִינָהּ שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ תָּנוּ רַבָּנָן שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בְּקַעֲרָה שְׁלשָׁה אֵין מַמְתִּינִין הַבּוֹצֵעַ הוּא פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה וְאִם בָּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. רַבָּה בַר בַּר חָנָה הֲוָה עָסִיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב קְטִינָא קָדִים וְיָתִיב וְקָמַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשָּׁאִי לִבְצוֹעַ עַד שֶׁיִכְלֶה אָמֵן מִפִּי הָעוֹנִים. רַב חַסְדָּא אָמַר מִפִּי רוֹב הָעוֹנִים. אָמַר לֵיהּ רָמֵי בַר חָמָא מַאי שְׁנָא רוּבָּא דַאֲכַּתִּי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. מִיעוּטָא נָמֵי לֹא כַלְיָא בְרָכָה. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. תָּנוּ רַבָּנָן אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא יִזְרוֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְתוֹמָה יִהְיוּ בָניו יְתוֹמִים חֲטוּפָה יִתְחַטְפוּ יָמָיו. קְטוּפָה יִתְקַטְפוּ יָמָיו וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו:

רש''י  לטעום איתמר. אין חילוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו: קדים. רבה בר בר חנה לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והוא מלמדו היאך יעשה: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה: חטופה. שקורין את האל''ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו''ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. והא דאמרינן בפרק החליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו, הנהו מידע ידעי שהם עונים אמן אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעין את הקול: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו:

זוהר בשלח דף נ''ח ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י') לָמָה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָרָה בְּשַׁעָתָא דְחוֹבֵי עַלְמָא גָרְמוּ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּבְנֵי נָשָׁא צַוְחִין וְנַחֲתִין דִּמְעִין וְלֵית מָאן דְּיַשְׁגַח עֲלַיְיהוּ מָאי טַעְמָא בְגִין דְּאִיהוּ סָלִיק לְעֵילָא לְעֵילָא וּתְשׁוּבָה אִתְמְנַע מִנַּיְיהוּ כְּדֵין כְּתִיב (שמות טו) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר הַאי קְרָא בְּשַׁעְתָּא דְיִתְלַבֵּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עַל עַמְּמַיָּא דְיִתְכַּנְשׁוּן עָלֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (תהלים ב') וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְתָאנָא זְמִינִין אִינוּן שַׁבְעִין קַסְטוּרִין מִכָּל עִיבַר (נ''א עַמִּין) לְאִתְכְּנָשָׁא בְהַהוּא זִמְנָא בְּאוּכְלוּסִין דְּכָל עָלְמָא וּלְמֶעֱבַד קְרָבָא עַל יְרוּשְׁלֶם קַרְתָּא קַדִּישָׁא וּלְאַחֲדָא עֵיטִין עֲלֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. וּמָאי אַמְרֵי נוֹקִים עַל פַּטְרוֹנָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתָר עַל עַמֵּיהּ וְעַל הֵיכָלֵיהּ כְּדֵין זַמִּין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְחַיָּיכָא עֲלַיְיהוּ דִּכְתִיב (שם) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בְּהַהוּא זִמְנָא יִלְבַּשׁ קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא גַאֲוָתָא עֲלַיְיהוּ וִישֵׁצִינוּן מִן עָלְמָא כְּמָה דִכְתִיב (זכריה י''ד) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו. רִבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְרִבִּי יֵיסָא סָבָא וְהָכִי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן זָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאַחֲיָיא לְכָל אִינוּן מְלָכִין דְּעָקוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשְׁלֶם לְאַנְדְרִיָאנוֹס לְלוּפִינוּס וּנְבוּכַדְנֶצָר וּלְסַנְחֵרִיב וּלְכָל שְׁאָר מַלְכֵי עַמִּין דַּחֲרִיבוּ בֵּיתֵיהּ וּלְשַׁלְטָאָה לוֹן כְּקַדְמֵיתָא וְיִתְכַּנְשׁוּן עִמְּהוֹן שְׁאָר עַמִּין וְזָמִין קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְאִתְפְּרָעָא מִנַּיְיהוּ בְאִתְגַלְיָיא סָחֳרָנֵי יְרוּשְׁלֶם הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגּוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלָםִ אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לָא כְתִיב אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ כְדֵין כְּתִיב (שמות ט''ז) וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ וְדָא לְזִמְנָא דְאָתֵי מְשִׁיחָא כְתִיב וְשִׁירָתָא דָא שִׁירָתָא דְעַלְמִין הִיא:

תרגום הזוהר
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, לָמָּה ה' תַּעֲמוֹד בְּרָחוֹק וְגוֹ'. בְּשָׁעָה שֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם גּוֹרְמִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וּבְנֵי הָאָדָם צוֹעֲקִים וּמוֹרִידִים דְּמָעוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה לְמַעְלָה, וְנִמְנְעָה מֵהֶם הַתְּשׁוּבָה. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרוֹס קָמֶיךְ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר מִקְרָא זֶה, הוּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְלַבֵּשׁ בְּגֵאוּת עַל הָעַמִּים שֶׁיִּתְאַסְּפוּ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל הַ' וְעַל מְשִׁיחוֹ. וְלָמַדְנוּ, עֲתִידִים שִׁבְעִים שָׂרֵי צְבָאוֹת לְהִתְאַסֵּף מִכָּל צַד בָּעֵת הַהִיא עִם הַצְבָאוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, וְלַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלַיִם הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּלְטַכֵּס עֵצוֹת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמָה אוֹמְרִים, נָקוּם עַל הַפַּטְרוֹן מִתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ עַל עַמּוֹ וְעַל הֵיכָלוֹ. אָז עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִצְחוֹק עֲלֵיהֶם, שֶׁכָּתוּב יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ. בַּזְּמָן הַהוּא, יִלְבּוֹשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֵּאוּת עֲלֵיהֶם, וִיכַלֶּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה וְגוֹ'. רַבִּי אַבָּא אָמַר מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַבִּי יֵיסָא סָבָא, וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹת כָּל אֵלּוּ הַמְּלָכִים שֶׁהֵצִירוּ לְיִשְׂרָאֵל וְלִירוּשָׁלַיִם, דְּהַיְנוּ אֶת אֲנְדִיאָנוּס, אֶת לוֹפִינוּס, וּנְבוּכַדְּנֶצָר, וְאֶת סַנְחֵרִיב, וְאֶת כָּל שְׁאָר מַלְכֵי הָעוֹלָם, שֶׁהֱחֶרִיבוּ בֵּיתוֹ, וְיִתֵּן לָהֶם מֶמְשָׁלָה כְּמִתְּחִלָּה, וְיַאֲסְפוּ עִמָּהֶם שְׁאָר הָעַמִּים וְיִלָּחֲמוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מֵהֶם בַּגָּלוּי סָבִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגוֹף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלַיִם. אֲשֶׁר יִצְבְּאוּ לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אֲשֶׁר צָבְאוּ, לָשׁוֹן עָבַר, כִּי סוֹבֵב עַל נְבוּכַדְּנֶצָר וְכוּ' שֶׁכְּבָר צָבְאוּ. אָז כָּתוּב, וּבְרֹב גְּאוֹנְךְ תַּהֲרֹס קָמֶיךְ. וְזֶה כָּתוּב, לִזְמָן שֶׁיָּבֹא הַמָּשִׁיחַ, וְשִׁירָה זוֹ, שִׁירַת עוֹלָם הִיא. וּבְרוּחַ אַפֶּיךְ נֶעֱרְמוּ מָיִם: הַיְנוּ בְּאוֹתוֹ זְמָן. וְעַל כָּךְ, יָשִׁירוּ בְּאוֹתוֹ הַזְּמָן, וּבִזְמָן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּבִזְמָן שֶׁל גּוֹג וּמָגוֹג. נִצְבוּ כְּמוֹ נֵד, הוּא לִזְמָן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא שִׂמְחַת כָּל הָעוֹלָמוֹת:

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''ב

א. אֵין הַקּוֹרֵא רַשָּׁאי לִקְרוֹת עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר לִקְרוֹת וַאֲפִלּוּ חַזָן הַכְּנֶסֶת אוֹ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אֵינוֹ קוֹרֵא מֵעַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הַצִבּוּר אוֹ גָּדוֹל שֶׁבָּהֶם לִקְרוֹת. וְצָרִיךְ אֶחָד לַעֲמוֹד עִמּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה כְּדֶרֶךְ חַזָּן הָעוֹמֵד עִם הַקּוֹרְאִין: ב. הַקּוֹרֵא יֵשׁ לוֹ לְדַלֵּג מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּעִנְיַן אֶחָד כְּגוֹן אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשׂוֹר שֶׁבְּפָרָשַׁת אֶמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָא עַל פֶּה שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתַב אֲפִלּוּ תֵיבָה אָחָת וְלֹא יִשְּׁהֶא בְדִילוּג אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִים הַמְּתוֹרְגָמָן תַּרְגוּם הַפָּסוּק:

מוסר
מספר חסידים סי' קמ''ו קמ''ז

אִם הֵבִיא אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חְשַׁד יִמְחוֹל לְכָל הַחוֹשְׁדִים כִּי הוּא גוֹרֵם לְעַצְמוֹ: זְמִירוֹת הָיוּ לִי חוּקֶיךָ דָּוִד מַנִּיחַ כָּל זְמִירוֹת וְשִׁירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְהָיָה קוֹרֵא אֶת הַטְּעָמִים בִּנְעִימוֹתָיו וּבְטַעֲמוֹתָיו וּבִזְמִירוֹת אֲבָל אוֹתָם הַהוֹלְכִים וְאוֹמְרִים הַמִּקְרָאוֹת דֶּרֶךְ לֵצִים וְהֵם בְּפִיהֶם כְּשִׁיר שֶׁל עֲגָבִים עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּצְעַק עֲלֵיהֶם וְאוֹמֶרֶת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּנֶיךָ עֲשָׂאוּנִי כְּכִנּוֹר וּבְשָׁעָה שֶׁהֵם קוֹרְאִים בִּי בִּמְרוּצָתָם אוֹ אֵינָם קוֹרְאִים בְּמִזְמוֹרִים הַטְּעָמִים וְגַם הַמַּפְסִיקִים הַמִּקְרָאוֹת בִּדְבָרִים עֲלֵיהֶם הִיא צוֹעֶקֶת וְאוֹמֶרֶת שְׁמוֹנָת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פְּסוּקִים פְּסַקְתָּנִי וְהֵם פִּסְקוּ יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא וְעוֹד הֵם עוֹשִׂים בִּי אַף מַה שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת בְּשִׂיחַת חוּלִין. אָדָם מְדַבֵּר חוֹלִין אֵינוֹ פּוֹסֵק מִדָּבָר לְדָבָר אַחֵר וְהֵם מַפְסִיקִים דְּבָרַי לַעֲסוֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים: