חוק לישראל - פרשת מטות, יום ראשון

תורה

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וּמַלִיל משֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַּיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקֵיד יְיָ:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: גְבַר אֲרֵי יִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ אוֹ יְקַיֵים קְיַם לְמֵיסַר אִסַר עַל נַפְשֵׁיהּ לָא יְבַטֵל פִּתְגָמֵיהּ כְּכָל דִי יִפּוֹק מִפּוּמֵיה יַעֲבֵּד:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְאִתְּתָא אֲרֵי תִדַר נְדַר קֳדָם יְיָ וְתֵיסַר אִסָר בְּבֵית אֲבוּהָא בְּרַבְיוּתָהָא:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: וְיִשְׁמַע אֲבוּהָא יָת נִדְרָהּ וְאֵסָרָהּ דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וְיִשְׁתּוֹק לָהּ אֲבוּהָא וִיקוּמוּן כָּל נִדְרָהָא וְכָל אֱסָרֵי דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ יְקוּמוּן:
(ו) וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיהוָה יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ: וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ: וְאִם מֶהֱוָה תֶהֱוֵי לִגְבַר וְנִדְרָהָא עֲלָהּ אוֹ פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ:

נביאים  יהושע  פרק יג

(טו) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם: וִיהַב משֶה לְשִׁבְטָא דִּבְנֵי רְאוּבֵן לְזַרְעֲיַתְהוֹן:
(טז) וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא: וַהֲוָה לְהוֹן תְּחוּמָא מֵעֲרוֹעֵר דִי עַל כֵּיף נַחֲלָא דְּאַרְנוֹן וְקַרְתָּא דִי בְגוֹ נַחֲלָא וְכָל מֵישְׁרָא עַד מֵידְבָא:
(יז) חֶשְׁבּוֹן וְכָל עָרֶיהָ אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר דִּיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מְעוֹן: חֶשְׁבּוֹן וְכָל קִרְוָהָא דִי בְמֵישְׁרָא דִיבוֹן וּבָמוֹת בַּעַל וּבֵית בַּעַל מָעוֹן:
(יח) וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת וּמֵפָעַת: וְיָהְצָה וּקְדֵמוֹת וּמֵפָעַת:
(יט) וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וְקִרְיָתַיִם וְשִּׂבְמָה וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּטוּרָא דְמֵישְׁרָא:
(כ) וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה וּבֵית הַיְשִׁמוֹת: וּבֵית פְּעוֹר וּמַשְׁפֵּךְ מֵרָמָתָא וּבֵית יְשִׁימוֹת:

כתובים  תהילים  פרק ה

ה (א) לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: לְשַׁבָּחָא עַל חִנְגִין תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד:
(ב) אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי: מֵימְרִי אַצִית יְיָ אִתְבַּין רִנוּנִי:
(ג) הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: צֵית לְקָל בָּעוּתִי מַלְכִּי וֵאלָהִי אֲרוּם קֳדָמָךְ אֲצַלִי:
(ד) יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: יְיָ בְּצַפְרָא שְׁמַע קָלִי בְּצַפְרָא אֲסַדֵר קֲדָמָךְ וְאֶסְתְּכֵי:
(ה) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע: מְטוּל דְלָא אֱלָהָא רָעֵי רִשְׁעָא אַנְתְּ לָא אִתּוֹתַב עִמָךְ בִּישָׁא:
(ו) לֹא יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן: לָא יִתְעַתְּדוּן מְתַלְעֲבִין קֳבֵל עַיְנָךְ סְנֵיתָא כָּל עוֹבְדֵי שְׁקָר:

משנה שביעית פרק ט

א. הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת, כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפַר, פְּטוּרִין מן. הַמַּעְשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִשְׁמָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְפִיחֵי חַרְדָּל, מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַסְפִיחִים, מֻתָּרִים, חוּץ מִסְפִיחֵי כְרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַסְפִיחִים אֲסוּרִים:

ברטנורה  (א) הפיגם. עשב שקורין רוט''א בלע''ז: והירבוזין. אספרג''י בלע''ז, והשוטים הם אספרג''י של שדות, אותן שאינן של גנות: והחלגלוגית. בערבי רגל''א, ובלעז וירדולאג''ש, וכוסבר קוליאנד''ר בלעז. ודוקא של הרים, אבל של גינה חשוב הוא: וכן כרפס. של נהרות דוקא, אבל לא של גינה: כרפס. אפוי''ו בלע''ז: גרגיר. אוריג''א בלעז. שבאפר. הגדל באחו, אבל של גינה חשוב הוא: פטורים מן המעשר. בכל השנים, כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהם נשמר, שאין נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר כדכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך: ונלקחים מכל אדם בשביעית. לפי שאין דרך לשמרן דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן, והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור, וכל הנך דמתניתין, שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון שלש סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון שלש סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית: שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. להביאם מן המשומר. ואין הלכה כר' יהודה: כל הספיחין מותרין. לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור: חוץ מספיחי כרוב. שחזקתן מן השמור לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה, שאין גדילים כמותן במדבר, ואין הלכה כרבי שמעון:

ב. שָׁלֹש אֲרָצוֹת לַבִּעוּר, יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל. וְשָׁלשׁ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת. גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק. מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין גָלִיל הַתַּחְתּוֹן. וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק. וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק. וּשְׁפֵלַת לוּד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ. מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם מְדִינָה אֶחָת:

ברטנורה  (ב) שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור, וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית, חייב לבער אותו המין מן הבית מיד, כגון אם לקח תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית, אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן, עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים: כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון. שהשקמים אין גדילים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו). ותחום טבריא. הוא העמק, אלו השלשה הם מהגליל: ההר והשפלה והעמק. הם שלשה חלקים של ארץ יהודה: שפלת לוד, והר [שלה לוד, ומבית חורון עד הים, הם שלש חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך: מבית חורון ועד הים מדינה אחת. וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

ג. וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת. שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ שָׁלשׁ אֲרָצוֹת אֶלָּא בִיהוּדָה. וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת, כְּהַר הַמֶּלֶךְ. וְכָל הָאֲרָצוֹת, כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים:

ברטנורה  (ג) ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלים. ביהודה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה, וכן בגליל וכן בעבר הירדן, אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל ולא בגליל על ידי אותן שביהודה דגמירי שאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: ושאר כל הארצות כהר המלך. שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל: וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

ד. אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר. אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִתְוָנִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ:

ברטנורה  (ד) אוכלים על המופקר. אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין במקום המופקר, אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר, אף על פי שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער, כדאמרן, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית: רבי יוסי מתיר אף על השמור. ואין הלכה כר' יוסי: אוכלים על הטפיחים. על מה שמשימים העופות בטפיחים שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו, ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים: ועל הדופרא. אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם: אבל לא על הסתווניות. אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדילים בימות הסתיו: רבי יהודה מתיר. לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כר' יהודה:

ה. הַכּוֹבֵשׁ שְׁלשָׁה כְבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית, וַהַלָכָה כִדְבָרָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יָרָק, אֶחָד לַבִּעוּר. אוֹכְלִין בָּרְגִילָה עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה:

ברטנורה  (ה) הכובש שלשה כבשים. שלשה מיני ירק: בחבית אחת. של חומץ או של ציר כדי שיתקיימו שלשת מיני הירק יחד: ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון. וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן. דתנן לעיל בפרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו, ושלא במינה בנותן טעם: ר' יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן, אף על פי שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דר' יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירא הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה, אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה, שעדיין לא כלה, אף על פי שעיקר הפרי כלה, אף על פי כן תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער: כל ירק אחד הוא. לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו אלא אף על פי ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל על ידו שאר ירקות, ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה. והלכה כרבן גמליאל, דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

ו. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים, עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. וִהַמְגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים, עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן. וְהַמְגַבֵּב בַּיָבֵשׁ, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

ברטנורה  (ו) המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן: המגבב ביבש. המלקט בעשבים יבשים אוכלן בלא ביעור: עד שתרד רביעה שניה. שהיא בשנה בינונית בעשרים ושלשה במרחשון, משם ואילך חייב לבער: מגבב. תרגום לקושש קש, לגבבא: רביעה. על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פירוש אחר, שמרביץ העפר ומשכיבו. תרגום רובץ, רביע: ועלי גפנים. לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר, במחובר לאילן: שישרו. שיפלו: והמגבב ביבש. בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער: בכולן. בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר' עקיבא:

ז. כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:

ברטנורה  (ז) עניים נכנסים לפרדסאות. בשאר שני שבוע, ליטול לקט שכחה ופאה. וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית: עד שתרד רביעה שניה. מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה: בתבן ובקש של שביעית. דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה, פקעה קדושת שביעית ממה שבבית:

ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר, מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר:

ברטנורה  (ח) והגיע שעת הביעור. זמן ביעור הפירות לפי מקומם כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור, ובברייתא שנינו אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית, וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו. אבל בידוע הכל לפי מה שכלו: מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד. מאנשי ביתו ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך לטול יטול: ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים. דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך: אחד עניים ואחד עשירים. קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כר' יוסי:

ט. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם. הָאוֹכֵל מֵעִסַת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה:

ברטנורה  (ט) ר' אליעזר אומר יתנו לאוכליהן. אף על פי שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו אלא ינתנו לו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כבית שמאי דאמרי (לעיל מ''ב פ''ד), אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הלכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו, שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה: וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. חכמים לדבריו דרבי אליעזר קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה, היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושרית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שוין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כרבי אליעזר: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דלא תימא אין חלה בשביעית, משום דכתיב לאכלה ולא לשרפה, וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קא משמע לן, דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עיסה שתהיה, חלה תרימו:

גמרא ברכות דף מ''ו ע''א

רַבִּי זֵירָא חָלַשׁ עָל גַּבֵּיהּ רִבִּי אַבְהוּ קָבִּיל עָלֵיהּ אִי מִתְפַּח קְטִינָא חָרִיךְ שַׁקֵּי עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן אִתְפַּח. עָבַד סְעוּדָתָא לְכֻלְּהוּ רַבָּנָן. כִּי מָטָא לְמֵשְׁרֵי אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא לִישְׁרֵי לָן מָר. אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרִבִּי יוֹחָנָן. דְאָמַר בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ שָׁרָא לְהוּ כִּי מָטָא לִבְרוּכֵי אָמַר לֵיהּ נְבָרִיךְ לָן מָר אָמַר לֵיהּ לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְרַב הוּנָא דְמִן בָּבֶל דְּאָמַר בּוֹצֵעַ מְבָרֵךְ. וְאִיהוּ כְמָאן סְבִירָא לֵיהּ כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ וְאוֹרֵח מְבָרֵךְ. בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מָאי מְבָרֵךְ יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרִבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְבָרִים וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וְנִכְסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

רש''י  קטינא וכו'. כך היו קורין לרבי זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים: כי מטא למשרי. לשנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול: רב הונא דמן בבל. היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה רבי זירא בא''י במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי: קרובים לעיר. שיכול לראותן בעה''ב תמיד ולדעת מה הן צריכים: נכסיו. קרקעותיו:

זוהר תרומה דף קנ''ב ע''ב

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר כַּמָּה זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִכָּל עַמִּין וּבְגִינֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל יָהִיב מְזוֹנָא וְשַׂבְעָא לְכָל עַלְמָא וְאִלְּמָלֵא יִשְׂרָאֵל לָא יָהִיב קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְזוֹנָא לְעַלְמָא וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְנַטְּלֵי מְזוֹנָא עַל חַד תְּרֵין. בְּזִמְנָא דַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הֲוָה נָחִית לוֹן מְזוֹנָא מֵאַתַר עִילָאָה וְאִינוּן יַהְבֵי חוּלָק תַּמְצִית לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַמִּין כֻלְּהוּ לָא אִתְזְנוּ אֶלָּא מִתַּמְצִית וְהַשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן בְּגָלוּתָא אִתְהַפִּךְ כְּגַוְונָא אַחֲרָא. מְתַל לְמַלְכָּא דְאַתְקִין סְעוּדָתָא לִבְנֵי בֵיתֵיהּ כָּל זִמְנָא דְעַבְדֵי רְעוּתֵיהּ אַכְלֵי סְעוּדָתָא עִם מַלְכָּא וְיַהֲבֵי לְכַלְבֵּי חוּלַק גַּרְמִין לְמִגְרַר בְּשַׁעְתָּא דִבְנֵי בֵיתֵיהּ לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמַלְכָּא מַלְכָא יָהִיב כָּל סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְסָלִיק לוֹן גַּרְמֵי. כְּגַוְונָא דָא כָּל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן הָא עַל פְּתוּרָא דְמַלְכָּא אִינוּן אַכְלֵי וְכָל סְעוּדָתָא אִתְתְּקַן לְהוֹן. וְאִינוּן מֵהַהוּא חֶדוָה דִילְהוֹן יַהֲבֵי גַרְמֵי דְאִיהוּ תַּמְצִית לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכָל זִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא עַבְדֵי רְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן אַזְלֵי בְגָלוּתָא וְהָא סְעוּדָתָא לְכַלְבֵּי וְאִסְתַּלֵּק לוֹן תַּמְצִית (יחזקאל ד') כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגוֹיִם דְּהָא תַּמְצִית דְּגִעוֹלֵיהוֹן אַכְלֵי וַוי לִבְּרָא דְמַלְכָּא דְיָתִיב וּמְצַפֶּה לִפְתוֹרָא דְעַבְדָא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר מִגּוֹ פְתוֹרָא אִיהוּ אָכִיל. דָּוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים כ''ג) תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן דָּא סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא נֶגֶד צֹרְרָי אִינוּן כַּלְבֵּי דְיַתְבֵי קָמֵי פְתוֹרָא מְצַפְּאן לְחוּלַק גַּרְמִין וְאִיהוּ יָתִיב עִם מַלְכָּא בְעִגּוּנָא דִסְעוּדָתָא בִפְתוֹרָא. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי דָא רֵישָׁא דִסְעוּדָתָא דְכָל מִשְׁחָא וְשַׁמְנוּנָא וְתִקּוּן סְעוּדָתָא אִתְיַיהִיב בְקַדְמִיתָא לִרְחִימָא דְמַלְכָּא וּמַה דְאִשְׁתָּאַר לְבָתָר אִתְיַיהִיב לְכַלְבֵּי וּלְאִינוּן פַּלְחֵי פְתוּרָא. כּוֹסִי רְוָיָה מַלְיָא כַּסָא קָמֵי רְחִימָא דְמַלְכָא תָּדִיר דְּלָא יִצְטַרִיךְ לְמִשְׁאַל. וְעַל רָזָא דָא הֲווּ יִשְׂרָאֵל תָּדִיר עִם שְׁאָר עַמִּין:

תרגום הזוהר
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךְ וְגוֹ'. כַּמָּה מְאוּשָׁרִים הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָצָה בָּהֶם, וְקֵרַב אוֹתָם אֵלָיו מִכָּל הָעַמִּים. וּבִזְכוּת יִשְׂרָאֵל הוּא נוֹתֵן מָזוֹן וְשֹׂבַע לְכָל הָעוֹלָם, וְאִם לֹא יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן מְזוֹנוֹת לָעוֹלָם. וְעַתָּה שֶׁיִשְׂרָאֵל הֵם בַּגָּלוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁכָּל הָעוֹלָם מְקַבְּלִים מְזוֹנוֹת וְשֹׂבַע כִּפְלַיִם, כְּדֵי שֶׁהַתַּמְצִית מֵהֶם יַסְפִּיק לְיִשְׂרָאֵל. בַּזְּמָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, הָיָה יוֹרֵד לָהֶם מָזוֹן מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן, וְהֵם נָתְנוּ חֵלֶק תַּמְצִית לָעַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְהָעַמִּים כֻּלָּם לֹא נִזּוֹנוּ אֶלָּא מֵהַתַּמְצִית. וְעַתָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, נֶהֱפַּךְ הַדָּבָר בְּאֹפֶן אַחֵר, שֶׁהַמָּזוֹן מַגִּיעַ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְקַבְּלִים מֵהֶם תַּמְצִית. מָשָׁל לַמֶּלֶךְ שֶׁהֵכִין סְעוּדָה לִבְנֵי בֵּיתוֹ. כָּל זְמָן שֶׁהֵם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ, אוֹכְלִים בַּסְּעוּדָה עִם הַמֶּלֶךְ, וְנוֹתְנִים לַכְּלָבִים חֵלֶק שֶׁל עֲצָמוֹת לִגְרוֹר. בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי בֵּיתוֹ אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ נוֹתֵן כָּל הַסְּעוּדָה לַכְּלָבִים, וְנוֹתֵן לָהֶם הָעֲצָמוֹת. כְּעֵין זֶה, כָּל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הִנֵּה עַל שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ הֵם אוֹכְלִים וְכָל הַסְּעוּדָה הוּכְנָה בִּשְׁבִילָם, וְהֵם, מֵהַשִּׂמְחָה הַהִיא שֶׁלָּהֶם, נוֹתְנִים הָעֲצָמוֹת שֶׁהוּא תַּמְצִית, לָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְכָל זְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל אֲדוֹנָם, הוֹלְכִים לַגָּלוּת, וְהַסְּעוּדָה נִתֶּנֶת לַכְּלָבִים, וְלָהֶם נִתֶּנֶת הַתַּמְצִית. שֶׁכָּתוּב, כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם, כִּי אוֹכְלִים הַתַּמְצִית מֵהַגִּעוּל שֶׁלָּהֶם, דְּהַיְנוּ מִמָּזוֹנָם הַמָאוּס. אוֹי לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הָעֶבֶד, שֶׁמַּה שֶּׁנִשְׁאָר מִשֻּׁלְחָנוֹ הוּא אוֹכֵל. דָּוִד הַמֶּלֶךְ אָמַר, תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צוֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. תַּעֲרוֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן, הַיְנוּ סְעוּדַת הַמֶּלֶךְ. נֶגֶד צוֹרְרָי, הֵם הַכְּלָבִים הַיּוֹשְׁבִים תַּחַת הַשֻּׁלְחָן וּמְצַפִּים לְחֵלֶק הָעֲצָמוֹת, וְהוּא יוֹשֵׁב עִם הַמֶלֶךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּעוֹנֶג הַסְּעוּדָה. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי: זֶהוּ רֹאשׁ הַסְּעוּדָה, שֶׁכָּל הַשֶּׁמֶן וְהַשַּׁמְנוּנִית, וְתִקּוּן הַסְּעוּדָה, נִתָּן בָּרֹאשׁ לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מַה שֶּׁנִּשְׁאָר נִתָּן אַחַר כָּךְ לַכְּלָבִים, וְלָאֵלּוּ הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הַשֻּׁלְחָן. כּוֹסִי רְוָיָה, הַיְנוּ, שֶׁהַכּוֹס תָּמִיד מָלֵא לִפְנֵי אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ. וְעַל הַסּוֹד הַזֶּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל תָּמִיד בְּיַחַס עִם שְׁאָר הָעַמִּים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק י''א

א. בְּנֵי הַכְּפָר שֶׁרָצוּ לִמְכּוֹר בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּהֶן אוֹ לִבְנוֹת בְּדָמֶיהָ בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ לִקְנוֹת בְּדָמֶיהָ תֵּיבָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה צְרִיכִין לְהַתְנוֹת עַל הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ לֹא מֶרְחָץ וְלֹא בוּרְסָקִי וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמְּעַבְּדִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת וְלֹא בֵית הַטְּבִילָה וְלֹא בֵית הַמַּיִם וְאִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר בִּשְׁעַת מְכִירָה שֶׁיְּהֵא הַלּוֹקֵחַ מוּתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ כָּל אֵלּוּ מוּתָּר: ב. וְכֵן אִם הִתְנוּ שִׁבְעָה טּוּבֵי הָעִיר בְמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר עַל מוֹתָר הַדָּמִים שֶׁיִּהְיוּ חוּלִין הֲרֵי הֵם חוּלִין וּכְשֶׁלּוֹקְחִין הַדָּמִים וּבוֹנִין מֵהֶן בֵית הַכְּנֶסֶת אַחֵר אוֹ שֶׁיִקְנוּ מֵהֶם תֵּיבָה אוֹ מִטְפְּחוֹת וְתִיק אוֹ חוּמָשִׁין אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה הַשְּׁאָר יְהֵא חוּלִין כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ וְיַעֲשׂוּ בָּהֶן מַה שֶׁיִּרְצוּ. וְכֵן אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר אוֹ רוּבָּם אָדָם אֶחָד כָּל מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי וְהוּא מוֹכֵר וְנוֹתֵן לְבַדּוֹ כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה וְיַתְנֶה כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה:

מוסר
מספר חסידים סי' קל''ט ק''מ קמ''א

אִם שָׁמַעְתָּ אִישׁ אֶחָד מְלַמֵּד טָעוּת לְתַלְמִידוֹ לֹא תֹאמַר טָעוּת אַתָּה אוֹמֵר אֶלָּא תּוֹדִיעֵהוּ לְאֶחָד מִקְּרוֹבָיו אוֹ לְאוֹהֲבוֹ וְאַל תִּשְׁפּוֹךְ דָמוֹ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ בִּקֵּשׁ אִישׁ פְּלוֹנִי בִּתִּי לִבְנוֹ מִפְּנֵי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ הָאַחֵר וְזֶה מִתְגָּאֶה וְנֶהֱנֶה לִבּוֹ: מִי שֶׁעוֹצֵר רוּחוֹ וּמַשְׁפִּיל עֵינָיו וְרוּחוֹ מֵהַבִּיט אֶל נָשִׁים וְאֵינוֹ דּוֹבֵר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְסוֹבֵל כַּעְסוֹ וְאֵינוֹ מִתְגָּאֶה וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. לֶעָתִיד לָבֹא יִהְיֶה לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (במדבר כ''ג) כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: מִי שֶּׁאָבַד קוּנְטְרִיס אוֹ חוּמָשׁ אוֹ כְתוּבִים אוֹ נְבִיאִים וְהִתְחִיל לִכְתּוֹב אַחֵר. וּכְשֶׁנִּכְתַּב חֶצְיוֹ נִמְצָא הָרִאשׁוֹן. אָסוּר לִכְתּוֹב בַּחֶלֶק הַנִּשְׁאָר דְּבָרִים אַחֵרִים גַּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְפִי שֶׁאָז יִהְיֶה עִיקָר הֶחָדָשׁ וְהַחוּמָשׁ טָפֵל. וְכֵן אַל יָשִׂים סִפְרֵי תַלְמוּד עַל סִפְרֵי מִקְרָא וְכֵן אַל יְכַסֶּה אֶת סִפְרוֹ בִּקְלָפִים הַכְּתוּבִים בָּהֶם לָשׁוֹן לַעַז אוֹ יְוָנִי. וּמַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁכִּיסָה חוּמָשׁ שֶׁלּוֹ בְעוֹר וְהָיָה כָתוּב בּוֹ לוֹעֲזִים שֶׁל דִּבְרֵי הֲבָאי תִּגְרֵי מַלְכֵי הָאוּמוֹת וּבָא צַדִּיק וּקְרָעוֹ וְהֵסִירוֹ: