אני לא רוצה לכתוב לשון הרע. אני רוצה לכתוב את הנשמה היהודית שלנו

יש דברים על חייך שאת יודעת רק בדיעבד, אבל שמחה מהם כאילו הם התרחשו עכשיו.

אלוקים, יש לו לוח הזמנים שלו. זה שהוא הפקיד בידינו, כעם, לקדש.

פרשת מצורע היא הפרשה שבה התרחש המאורע הגדול בחיי. חד משמעית. בשבת פרשת מצורע הפכתי להיות אמא.

זה אמנם קרה לפני שלושה עשורים. הבן הבכור שלי אכן בן שלושים, ואין לו חום גבוה.

אני לפעמים חופרת לו ואומרת לו גם היום, שהוא הגשים לי את החלום. שהוא בכלל לא ילד, אלא תפילה שהתקבלה. רציתי אותם כל כך, את הילדים האלה. אם יש משהו שהכי חשוב לי בעולם – זו האמהות שלי, והתפקיד היהודי הקדוש והלא פשוט הזה – לחנך אותם.

אבל קרה עוד משהו באותה פרשת מצורע של לפני שלושים שנה. הדבר קרה ביום שהבן שלי נולד, רק שאני לא ידעתי, אז, כשגרנו במגדל בזל בתל אביב, על מה מדברת הפרשה הזו. האמת שבכלל לא ידעתי שיש עוד פרשות חוץ מווטרגייט. איש לא עבר איתי על החומר קודם. שנים אחר כך, כשכבר חזרתי בתשובה, וקראתי על איסורי רכילות ולשון הרע שבאים מתוך זאת הפרשה, הבנתי עוד יותר כמה קדוש מה שקרה לי, אז כשהוא נולד.

אני מגבירה ווליום.

לפני שהוא נולד כתבתי את מדור הרכילות של עיתון "תל אביב", ידיעות תקשורת. מדור צהוב.

משהו בי, כל הזמן בפנים, לא הרגיש טוב.

התינוק נולד – ואני החלטתי לעזוב.  זה היה אז.

לפני ארבע שנים עוד לא היתה מלחמה, עוד לא קראו למקום כיכר החטופים. זו היתה סתם רחבה.

אני יוצאת מפגישה במוזיאון, רוצה ללכת הביתה, אבל רואה שיש עוד זמן עד לצהריים, כשהילדים חוזרים.

אני שומעת רחש פנימי. היא קראה לי, ואני נעניתי – "ספרית העיתונות" בבית אריאלה. שנים הייתי יושבת שם כשהייתי צריכה חומר ארכיוני לכתבות. גוגל עוד לא נולד. זו היתה או היא, או דימון (שמו האמיתי של האיש המיתולוגי שניהל את ארכיון ידיעות אחרונות). מיטיבי לכת מכירים את הדמות הזאת.

בחזרה לרחבה: אני קונה מיץ טבעי בקיוסק הספרייה, מעקמת את האף על המחיר המופקע, אבל יודעת שאעשה ממילא מהבקבוק של המיץ, אחרי שיגמר, אגרטל שקוף מושלם לפרחים, לשולחן שבת, אז יאללה. שיהיו בריאים.

עולה לספריה, וכמו בחנות קטנה ומטריפה, יודעת בדיוק לאן אני הולכת. אני לא הולכת. היד שלי מושטת, לבד, לכרך המתאים. אפריל 1995. היהודים קוראים לגיליון הזה ח' בניסן תשנ"ה, פרשת מצורע. שלוש עשרה שנה אחר כך, התינוק הזה יהיה בר מצווה, יקרא בפרשה עם כובע שחור וחליפה.

אני מורידה את האוגדן הענק של עיתוני השנה הזו, ומחפשת את הטור האחרון שעמו נפרדתי מהקוראים. זוכרת שכתבתי בו שאני לא רוצה יותר לעסוק ברכילות. אני לא רוצה לכתוב לשון הרע. אני רוצה לכתוב את הנשמה היהודית שלנו, הזכה. וזה מה שאני עושה. מאז.

מצאתי תוך שניות את הטקסט המקורי, צילמתי לילדים. התינוק נולד בפרשת מצורע, אבל נולדה בו גם אמא. יהודייה. בלי שהיא בכלל ידעה כמה התעוררות של מטה קשורה להתעוררות של מעלה. ואולי להיפך?