"זה היה בלתי נתפס: תומר נפצע אנוש, אך המשיך להילחם"

בשמחת תורה תשפ"ד, כששרית מזרחי, תושבת היישוב הושעיה, הגיעה לבית הכנסת להקפות של הבוקר, החלו  להגיע שמועות על כך שיש בלגן בדרום ושמכריזים על מלחמה. באותו זמן איש לא ידע פרטים על מה שקרה, בפרט ביישוב הושעיה המצוי בעמק יזרעאל, וכלל לא נשמעו בו אזעקות.

"למרות זאת", אומרת שרית, "פרצתי בבכי. באותו זמן היו שניים מתוך ששת ילדיי בצבא – מתן שהיה אחראי על גדוד קשר בבקעה, ותומר ששירת במוצב סופה. כבר באותם רגעים הרגשתי שמשהו לא בסדר עם תומר, ובאמת, במשך שלושה ימים לא הצלחנו ליצור אתו קשר. הסתובבתי בתחושה נוראה, כשאני שומעת מכל כיוון אנשים שאומרים לי: 'הוא בטח בלחימה ולא יכול להתקשר', אבל בלב אני יודעת שזה לא ככה. התחושה הייתה חזקה מאוד, ידעתי שמשהו לא בסדר".

תומר עם משפחתו

גבורה בלתי נתפסת

"השיחה האחרונה שלי עם תומר הייתה בערב החג", משתפת שרית, "שיחה חטופה, כמו שאני עושה עם כל הילדים שלי שלא נמצאים בבית בשבת או בחג. סיכמנו שנשוחח שוב לאחר צאת השבת, והכל היה נשמע כרגיל. לא העליתי בדעתי שצפויים לעבור עלינו שלושה ימים שנהיה בהם בחוסר וודאות מוחלט, שזהו הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות להורה. אחרי שלושה ימים דפקו אצלנו בדלת, והודיעו את הבשורה המרה".

שרית מציינת כי באותו זמן לא ידעו להגיד להם אף פרט או מידע על האופן בו נהרג תומר. "הראשון שהתחיל לספק לנו רסיסי מידע היה הבן הגדול שלנו שבאותם ימים היה גם כן בצבא, והכיר חלק מהצוות של תומר. הוא שמע את הסיפור בכלליות, ואט-אט התחלנו להיחשף לעוד פיסות מידע. כך אספנו עדות לעדות, צירפנו ראייה לראייה והתחלנו להבין מה שהתרחש שם".

ומה באמת התרחש?

שרית מקדימה ומציינת כי תומר בחר להיות קשר של המ"פ בסיירת נחל, ובשל כך הוא למעשה היה צמוד למ"פ כל הזמן ושימש כיד ימינו. "לא ידענו, אך באותה שבת היו רוב הלוחמים בצוות בחופשת חג, ותומר נשאר במוצב יחד עם קומץ לוחמים והמ"פ שלהם רועי צ'אפל. מעניין לציין כי כמה שבועות לאחר מכן קיבלנו תמונה שלהם מערב החג, בה רואים את החפ"ק של תומר שהצטלם על הגדר, אך תומר לא היה בתמונה. זה סקרן אותנו, וכשניסינו לברר היכן היה תומר, התברר לנו שבליל שמחת תורה הוא השתתף בתפילת ליל החג ביישוב, ואף הביא איתו חייל נוסף והספיק להיות נוכח באופן משמעותי מאוד בהקפות. הוא הבטיח שיחזור למחרת, להקפות של הבוקר, אך לצערנו לא הספיק להגיע. באופן אישי שמחתי על כך שביממה האחרונה לחייו הייתה לו אווירת חג.

"מהמידע שקיבלנו גם הבנו שלמחרת הם קמו בשעה חמש וחצי ל'כוננות עם שחר', כשהם אמונים על הגזרה הדרומית ביותר של העוטף. תומר יצא ברכב מסוג 'דוד' שנחשב ממוגן ירי אך לא ממוגן טילים, כדי לערוך סיור על הגדר. מלבדו ישבו ברכב עוד שלושה: המ"פ רועי, הקשר תומר, והנהג רוני.

"כבר בשעה שש וחצי הם זיהו מטח כבד של טילים, שהגיע בהפתעה מוחלטת. כמה דקות לאחר מכן הגיעו דיווחים של תצפיתניות מאזור כרם שלום שדיווחו על כך שהן רואות חדירות של מחבלים, אך מערכת החיזוי שלהן נפגעה והתצפיות שובשו. באותו שלב התחילו תומר וחבריו להבין שמדובר במשהו גדול יותר ממתקפת טילים שגרתית, והתחילו לנוע בגזרה. בתחילה הם נסעו לניר יצחק, לשם עדיין טרם הגיעו המחבלים, וכשחזרו הם הבחינו באופנועים וטנדרים, בהם כשמונים מחבלים שפרצו למרחב סופה. הם היו בסך הכל שלושה לוחמים, אך הספיקו לעשות המון – המ"פ, בעזרת תומר, העביר הוראות בקשר לקומץ הלוחמים שהיו במוצב באותו זמן, וכך הם הספיקו לקדם טנק בודד שהיה ברשותם ולקרב אותו אל הגדר. המ"פ ותומר גם הזניקו לקיבוץ חולית רכב משוריין מסוג 'אכזרית' עם שמונה לוחמים, אך הוא הותקל בדרך ולא הספיק להגיע. החפ"ק הקטן של תומר, רועי והנהג, החליט לנסות להציל אותם, ובאמת הודות לפעילות שלהם ניצלו מהאכזרית כל שמונת הלוחמים, שכולם כיום בחיים. בנוסף, היה ברשותם טיל אחד ויחיד, אך הם הצליחו לזרוק אותו לעבר טנדר שלם של מחבלים, ולגרום לחיסול של כולם. מיותר לציין את פוטנציאל הרצח של כל אחד מהמחבלים שחוסלו.

"הם פעלו המון, עד שבשלב מסוים קיבלו קריאה לעזרה של כוח שהיה באזור אנדרטת דנגור, כשהוא נצור בתוך מיגונית המוקפת במחבלים. הם נסעו לעזור לאותו כוח, שם הותקלו במארב של מחבלים ששיגרו לעברם טיל RPG שפגע במרכז הרכב, בדיוק במקום בו ישב תומר מאחור.

"באופן אישי", אומרת שרית, "לא הלכתי לראות את הרכב, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת. אבל בעלי ביקש לראות, והוא סיפר לי לאחר מכן שבמקום בו ישב תומר נפער ממש בור, מה שממחיש עד כמה הפגיעה של תומר הייתה ככל הנראה אנושה, במערכות הפנימיות בגוף.

"אבל פה מתחיל הסיפור הבלתי ייאמן שהוא בבחינת סוג של נס בלתי ניתן להסבר. כי אחרי שתומר נפגע באופן כה אנוש, הוא הצליח לקום מהרכב ולהילחם במחבלים שהקיפו אותם. בקרב הזה נהרג המ"פ מפגיעת ירי של צלף, והנהג רוני שניסה לעזור למפקד, נפגע ברגלו מירי של אותו מחבל. תומר, בכוחותיו האחרונים, חיפה על הנהג, כדי שיעשה לעצמו חוסם עורקים. למרבה הצער, כוחות אחרים שהגיעו למקום כ-20 דקות לאחר מכן, גילו את תומר ורועי כשאינם בין החיים".

תומר מזרחי הי"ד

דקות שהצילו חיים

על השאלה איך נראים החיים לאחר האובדן הקשה, משיבה שרית דווקא בסיפור: "אחד האנשים שתמיד מצליחים לדייק אותי הוא ילד קטן בן 11 בשם אלעד, הבן הצעיר במשפחה שלנו. לפני שנה, כשחזר מיום השואה בבית הספר הוא אמר לי: 'אמא, כל מי שהיה בשואה ניצל'. שאלתי אותו: 'על מה אתה מדבר?' וסיפרתי לו שבשואה נספו שישה מיליון יהודים. אלעד הגיב: 'נכון, אבל כל אחד מהם ניצל עד לרגע שבו הוא היה צריך למות. גם תומר ניצל באותו יום עד לרגע שבו הוא היה צריך למות'. המשפט הזה חדר לי ללב ומאוד ריגש אותי. כי הוא המחיש לי עד כמה תומר ניצל את כוחותיו באותו יום עד לרגע שבו הוא היה צריך למות, והספיק לעשות בדקות הקצרות האלו כל כך הרבה.

"אבל המדהים ביותר הוא שכחמישה חודשים לאחר מכן קיבלנו פנייה מהיישוב 'נווה' שממוקם בסמיכות גבוהה לגזרה שלהם. ביישוב סיפרו לנו כי בחיפוש שנעשה על גופותיהם של המחבלים שחוסלו על ידי תומר וחבריו באנדרטה, נמצאו מפות של יישובים בחבל שלום, ומסתבר שהם היו אמורים להגיע אליהם. כלומר, בזכות פעולת ההצלה שביצע תומר שהיה פצוע אנוש, וברגעיו האחרונים של רועי המפקד, נצלו יישובים שלמים. זה מחבר אותי כל כך לדברים שאמר אלעד: גם אם חייו של תומר לא נצלו, ניתן לו עוד פרק זמן קצר בעולם, כדי שהוא יציל אנשים רבים".

הופתעת ממעשה הגבורה הזה?

"האמת שלא ממש, כי ככל שחושבים על כך יותר, כך מבינים עד כמה שזה מתיישב עם דמותו של תומר. באחד ימי השבעה הגיע לנחם בחור מהיישוב שלנו שלא הכיר את תומר אישית, אך נפעם מן הסיפור. לפני שהלך הוא פנה אליי ואמר: 'ישבתי והקשבתי לכל מה שסיפרו על תומר, ואני רוצה לומר לך שהסוף שלו היה ממש כמו החיים שלו. עם ניצחון הרוח על הגוף'.

"זה כל כך מדויק, כי תומר ידע תמיד להתגבר על הקושי ולעשות כל מה שנכון – אם היה עייף וחברים רצו לצאת לטיול, הוא היה מתקלח, מתרענן ומצטרף אליהם, וכילד קטן כשסבל מגמגום קשה, הוא פשוט התגבר עליו ואף פעם לא התלונן. היו לו גם קשיי למידה, אך בכוחותיו המיוחדים הוא התגבר עליהם והוציא בגרות מעולה. כשחושבים על כך – זה כל כך מאפיין אותו, להגיע למצב בו הוא מופתע לחלוטין מול 80 מחבלים, כשהוא פצוע וכאוב, אך בכל זאת להמשיך לעמוד על הרגליים ולהילחם, וכשכבר אינו מסוגל לעמוד - הוא נלחם בכריעה, ולאחר מכן בזחילה, העיקר למצות כל מה שהוא יכול. כזה הוא היה בחייו, וגם במותו".

(צילום: shutterstock)

הנצחה סביב השנה

הנצחתם את זכרו של תומר בדרך כלשהי?

"המוות של תומר הגיע בעיתוי מאוד לא פשוט – חודש וחצי לאחר שאימי נפטרה ממחלה קשה. אמא שלי אהבה מאוד פרשת שבוע, ועוד בימי השבעה עליה חשבתי להשתמש להנצחתה בכלים שהיא נתנה לי, ולערוך עלוני פרשת שבוע שיופצו בקבוצת ווטסאפ שאקים. מכיוון שתומר מאוד אהב חידות טריוויה, החלטנו שהעלון יכלול חידות טריוויה כלליות, כאשר לכל תשובה יש הקשר לפרשה. התוכנית הייתה להתחיל את העלונים משבת בראשית, וכבר הקמתי קבוצה של כ-200 חברים וכתבתי את הדפים הראשונים, אלא שאז הגיע שמחת תורה והצטרף השכול הקשה על תומר.

"בתוך ימי השבעה על תומר קלטתי שאני בערב שבת בראשית ועליי להחליט אם אני סוגרת את הגולל על המפעל עוד בטרם שהתחיל, או שבכל זאת אני מתחילה אותו, למרות שאני בשבעה על הבן שלי. לבסוף החלטתי שאם תומר היה כזה גיבור, גם אני אהיה גיבורה, ואתחיל במיזם למרות העיתוי הלא פשוט – גם לעילוי נשמת אמא וגם לעילוי נשמתו של תומר.

"כך, במשך שנה שלמה, הצלחתי לעמוד במשימה: להוציא עלון מידי שבוע, ולזכות לקרוא את הפרשה מתוך עיניים מעמיקות של מה שעובר עליי ועלינו כעם. בינתיים קבוצת הווטסאפ גדלה מ-200 ל-1500 חברים, והדפים תורגמו גם לאנגלית ונשלחו לקבוצות בחו"ל. כעת אני מתכננת להוציא אותם לאור כספר שמביא לא רק רעיונות מפרשת השבוע, אלא גם מקשר אותם לאמא שלי ולתומר.

"בנוסף, מאז שתומר נהרג, אנחנו משתדלים לצאת ולספר עליו לפני בני נוער ובהזדמנויות נוספות, וכן יש סרט שמופק בימים אלו על סיפור הגבורה שלו. בעיקר אנו שואפים שהגבורה של תומר, שאני מאמינה שמאפיינת אותו ועוד כל כך הרבה אנשים בעם הזה, תמשיך לחלחל ותיקח אותנו רק למקומות טובים ולבשורות משמחות. זוהי תקוותנו".