"בעלי נלכד בטנק הבוער, בפאתי חאן יונס, שבועיים אחרי שילדתי"

"שעה וחצי לפני כן, עוד דיברתי איתו. לכן, כשהתקשרו להודיע לי על הפציעה, לא הצלחתי לעכל את הנאמר", מספרת אורי סויסה, שבעלה אלעזר נפצע קשה בעזה לפני כשנה וחצי.

סויסה הוקפץ ללחימה בשמחת תורה, כמה שעות לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". הוא שירת כלוחם שריון בחטיבה שבע, שחייליה היו מהראשונים להיכנס לרצועת עזה. בבוקר נר חמישי של חנוכה, נכנס אלעזר בשיירת משוריינים שנעה משטח ישראל לחאן יונס. בשלב מסוים, הטנק בו שהה צבר פער מהטנקים האחרים. מחבלים שזיהו את הטנק הבודד ניצלו זאת, הגיחו ממנהרה וירו לעברו טיל אר-פי-ג'י. הטנק, המלא בתחמושת, החל לעלות בלהבות.

אלעזר, בתושייה רבה, הזיז מיד את צריח הטנק, ובכך איפשר לנהג לפתוח חלון קטן מעל ראשו, לנשום אוויר, ולהמשיך לנהוג למקום בטוח יותר. שלושת חברי הצוות הנוספים הצליחו להיחלץ מהטנק הבוער, אך אלעזר עצמו נלכד בכיסא, ללא אפשרות לצאת. החום בטנק עלה לטמפרטורות גבוהות מאוד, והוא איבד את הכרתו. המאמצים להוציאו נמשכו דקות ארוכות, בסיוע צוותים נוספים שהגיעו לסייע, עד שחולץ לבסוף, במסירות נפש, על ידי חבריו.

רופא שבדק את סויסה בשטח לא הצליח לאתר דופק בבירור. "שמו את אלעזר על אלונקה, והתחילו לרוץ איתו לעבר כלי רכב שיוציא אותו מהאזור", מספרת אורי. "תוך כדי הריצה והלחץ, נתקלו החיילים במכשול ונפלו ביחד עם האלונקה. מעוצמת הנפילה, ראשו של אלעזר נחבל והוא קיבל מכה חזקה בכתף. האלונקה הורמה והחיילים המשיכו לרוץ. רגע לפני שאלעזר פונה מהשטח הוא נבדק שוב, והפעם איש הרפואה הצליח למצוא לו דופק. איננו יודעים זאת בוודאות, אך ייתכן שדווקא הנפילה והזעזוע הכניסו את הגוף למצוקה וגרמו לדופק לחזור".

(אלעזר עם אופק אלבז, החייל שהציל את חייו והוציא אותו מהטנק הבוער)

"אם צריך – אלד בלעדיו"

אלעזר פונה במצב קשה לבית החולים סורוקה, ומכאן התחילה סאגה ארוכה של טיפולים וניתוחים, שנמשכת עד היום.

באיזה מצב הפציעה של אלעזר פגשה אותך?

"אלעזר הספיק להילחם חודש וחצי עד הפציעה. בתקופה שקדמה לאירוע, הוא כמעט ולא יצא הביתה ובקושי היה זמין בטלפון. ידעתי שאלעזר נמצא במקום מסוכן והפחד בהחלט היה קיים, אבל השתדלתי להסיח את דעתי מכך. בסופו של דבר, גם הייתי עסוקה מאוד עם הילדים, אז לא היה לי יותר מדי פנאי להרהר בנושא".

אורי ממשיכה לתאר את התקופה שלפני הפציעה: "שבועיים לפני שנפצע, נולדה בתנו הרביעית, כאשר הבת הגדולה הייתה אז בת ארבע וחצי. השאלה האם יצליח להגיע ללידה העסיקה אותי, אך עם הזמן למדתי להרפות ממנה. הבנתי שכרגע בעלי נמצא בשליחות עבור עם ישראל, ואם צריך – אלך ללידה בלעדיו. ברוך ה', הלידה יצאה ביום בו ביקר בבית, כך שהספיק לנכוח בה. אחרי הלידה, הוא נשאר עוד כמה ימים בבית וחזר למילואים".

(בעת ביקור של אשתו וילדיו בבית החולים)

"לא קל, אך רואים במוחשי את הנס"

הידיעה על פציעתו הקשה של בעלה תפסה את אורי כאשר שהתה בבית הוריה, שעה קלה אחרי ששוחחה איתו בטלפון. רכב צבאי נשלח להסיע אותה לבית החולים סורוקה, לשם פונה אלעזר. "לפני שנכנסתי לחדר בו הוא אושפז, התלוו אלי אחות ורופא. הם הכינו אותי שהמראה לא קל, ושאלעזר נכווה קשות בפניו ובחלק מגפיו. בנוסף לכוויות החיצוניות, הוא שאף כמות גדולה של עשן רעיל מהתחמושת שנשרפה, כך שסבל מכוויות פנימיות באיברים רגישים כמו הקיבה והריאות, וגם קרניות העיניים שלו נשרפו. באותו שלב הוא היה מורדם ומונשם", היא משחזרת.

מתי אלעזר חזר להכרה?

"כעבור חמישה ימים הוחלט לגמול אותו מההרדמה. אלעזר התעורר, והדבר הראשון ששאל היה לגבי שלומם של חבריו לצוות", אומרת אורי. היא מוסיפה, שאלעזר זכר הכול מיום האירוע, וגם את מה שאירע באירוע עצמו, עד הרגע בו איבד את ההכרה.

בית החולים סורוקה היה עמוס בחיילים פצועים, ולכן כשלושה ימים לאחר שאלעזר חזר להכרה הוא הועבר לאשפוז בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

איך חוויתם את תקופת האשפוז?

"מצד אחד, זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. כפי שתיארתי קודם, אלעזר נכווה קשות גם בפניו וגם באיברים פנימיים. ההשלכות היו מורכבות וכואבות, חלקן מלוות אותנו עד היום".

אורי ממשיכה: "לצד הקושי הלא פשוט בכלל הזה, ראינו עין בעין גם את ההשתקמות. אלעזר נוהג לנסח זאת כך: 'ראינו כיצד מתגשמות בזו אחר זו ברכות השחר'. כך, לדוגמה, ראינו את ברכת 'פוקח עיוורים': אלעזר חזר להכרה, וחודש אחר כך חזר לראות – לאחר שבאורח נס קרניות עיניו צמחו מחדש. לקח גם זמן עד שמערכת העיכול שלו, שנפגעה משאיפת חומרים רעילים, חזרה לתפקד, וברכת 'אשר יצר' קיבלה גם היא משמעות מחודשת. בהמשך חזר להזיז את גפיו וללכת – 'זוקף כפופים'. בשבילנו זה היה לימוד גדול, לראות באופן מוחשי את הנס והפלא בגוף האדם".

(אלעזר עם ילדיו לפני הפציעה)

"דברי ללב שלהם"

איך התמודדו הילדים עם הפציעה, האם הם הבינו את שאירע?

"בשבוע הראשון הילדים היו מוקפים בדודים, שהרעיפו עליהם יחס ועטפו אותם. הם היו מחוץ לעניין, ואפשר לומר שזה היה מבחינתם שבוע מהנה במיוחד. בהמשך, כשרציתי לספר להם על הפציעה, התייעצתי עם אבא שלי. אבי, שהוא איש חינוך, הסביר שילדים בגילם לא בשלים להבין את המשמעויות של האירוע, אלא מרגישים את התדר. העצה שלו הייתה: 'דברי ללב שלהם, לא לשכל'. ואכן, כמה ימים אחרי הפציעה אספתי את הילדים והסברתי להם שאבא קיבל מכה בטנק, ולכן הוא צריך להיות אצל הרופא כשאני לצידו למקרה שיזדקק לעזרה. הם קיבלו את דבריי כפשוטם. באותו זמן עוד לא היה שייך שיפגשו את אלעזר. הכוויות לא היו פשוטות למראה, ולכן לא היה רלוונטי שיבואו לבקר אותו".

אורי מספרת שכעבור כחודש וחצי חל שיפור מסוים בפציעות, ובשלב הזה היא הביאה את הילדים לאלעזר. היא מתארת שהילדים התגעגעו אליו מאוד, וגם אם בהתחלה היה להם קשה לראות אותו במצב כזה – לאט לאט הם הגניבו מבטים. למחרת הם הגיעו לביקור נוסף, ובסיומו התקשו לעזוב.

מה המשמעויות של בעל ואבא פצוע?

"עד הפציעה אלעזר היה המנהל והמוקד, זה שנותן מענה ויודע לעשות הכול. לכן, במובן מסוים, הפציעה שלו הייתה דבר שערער את הבטחון של הבית. פתאום הוא במצב שלא מאפשר לו לעשות הכל. זה דבר מורכב וגם לא אופייני לאלעזר". אורי מציינת אתגר נוסף, שעמו התמודדו לאחר שאלעזר השתחרר הביתה: "בתקופה הזו, חלק מהכוויות עדיין היו פתוחות והיה צריך להיזהר שלא יזדהמו. הילדים, שהתגעגעו לאלעזר, רצו לקפוץ עליו והיה צריך כל העת למנוע את זה מהם".

ההתמודדות עם הפציעה, אורי מסבירה, לא נגמרת בשחרור מבית החולים. "יש ציפייה שאם אדם השתחרר וחזר הביתה – אז כנראה הוא כבר יותר 'בסדר'. זה ממש לא כך". היא מוסיפה, שרק בחודשים האחרונים אלעזר חוזר לעצמו מבחינת התפקוד בבית.

לגבי ההתמודדות שלה, כאשת חייל פצוע, אורי משתפת: "גם כיום, יש לאלעזר לא מעט אשפוזים חוזרים וניתוחים. זה דורש כוח והרבה אמונה בתהליך. האתגר המרכזי הוא להחזיק במשך תקופה ארוכה את הסיטואציה לבד".

לשפשף את הפצעים – ולצמוח

מה הם עוגני הכוח שלכם לאורך התקופה הלא פשוטה הזו?

"קודם כל, אני שואבת כוח מההסתכלות על אלעזר – שהוא מאוד חזק, ונחוש להתגבר ולהתמודד עם המצב. דבר נוסף שנתן כוח זה השותפות עם עם ישראל. באשפוז היו מגיעים מגוון מבקרים, והייתי שואלת את אלעזר: 'לא מפריע לך שרואים אותך ככה, עם הכוויות?' והוא היה עונה: 'אנשים שמגיעים לבקר כאן לא מבקרים את אלעזר הפרטי, אלא מגיעים לבקר את מה שאני מייצג, כחייל צה"ל שנפצע בקרב'. ההבנה הזו, שאנחנו חלק מדבר גדול ואין סיכוי לא לנצח בדבר הזה – החזיקה אותנו".

אורי מפרטת על אירוע נוסף שנתן כוח וחרוט בזיכרונה: "ממש בשעות הראשונות אחרי שאלעזר התעורר מההרדמה, החברותא שלו מהישיבה הגיע לבקר אותו, והם החלו לדבר בדברי תורה. לנגד עיניי ראיתי איך אלעזר, שהיה עדיין תחת השפעת תרופות הרדמה ומעורפל, 'חוזר לעצמו' ומדבר לעניין. אלעזר אברך מאז שהתחתנו, כך שכל השנים למד. אבל לראות באותה הסיטואציה, איך שהתורה מעמידה אותו על הרגליים – זה היה אירוע שנתן לי הרבה כוח. הרגשתי שאני עוברת מהישרדות למשמעות", היא אומרת.

(ביקור של המשפחה בבית החולים)

מה מצבו של אלעזר כיום?

"כיום המצב יותר טוב, ברוך ה'. שלושה חודשים לאחר הפציעה, אלעזר שוחרר מבית החולים ועבר לשיקום יום. הוא עבר לא מעט ניתוחים בגלל הכוויות, וצפויים לנו ניתוחים נוספים בהמשך. כרגע הריאות שלו מתפקדות רק בארבעים אחוז, ולמאה אחוז הוא כנראה לא יחזור, אבל אנו מאמינים שעל ידי עבודה קשה לאורך זמן, אפילו שנים, וכמובן בעזרת התפילות, התפקוד יוכל לעלות לשישים אחוז".

לסיום, אורי משתפת בצמד מילים משמעותי שמלווה אותם: "לאורך הדרך באשפוז ובשיקום, אלעזר מזכיר הרבה את המושג 'חבלי משיח'. הוא אומר שבמושג הזה יש משהו קצת סותר. מצד אחד חבל – שזה דבר קשה, ומצד שני משיח – שמסמל גאולה. ההסבר שלו הוא שהקושי הוא המוביל לצמיחה. אני חושבת שאפשר לדמות את זה גם לחבלי לידה, שאחרי כאבי הצירים, מגיעה נשמה חדשה לעולם.

"כל זה התכתב לנו עם הטיפול בכוויות. בטיפול בהן, יש צורך לשפשף אותן עד שמגיעים לשכבת עור חדשה. אם לא פותחים את הפצע ומנקים אותו באופן כזה – לא יוכל לצמוח עור חדש. כשאלעזר היה יושב בטיפולים וכמעט מתעלף מכאבים, זה מה שהחזיק אותו. ההבנה היא שדרך הכאב הזה נתקדם הלאה למקום טוב יותר".