הרופא אמר שאין סיכוי לרפא, אך 16 שנים לאחר מכן קרה הבלתי אפשרי

קווין קופלין היה בסיומו של יום עבודה ארוך במשרדו. ככלכלן בכיר, עבודתו היתה מלחיצה וטרופה. הוא התעדכן כל הזמן במצב השווקים, נתן הוראות לקניה או למכירה, ביצע התייעצויות דחופות באשר לכדאיות של עסקאות שונות, ומיליונים זרמו בהקשת אצבעותיו על המקלדת. המשימה האחרונה היתה לקרוא מסמך על סקר שוק כלשהו. הוא התבונן במסמך, אבל הרגיש שהוא לא מצליח לקרוא, הכתב מטושטש. האם הוא עייף? חולה?

הוא פרש לשנת לילה ארוכה ונעימה, ובבוקר הכין לעצמו קפה חזק והתיישב עם הניו יורק טיימס, העיתון החביב עליו. אך שוב, העיתון מהתל בו. האותיות רוקדות, מטושטשות, נעלמות. הוא ידע שכיום יותר ויותר צעירים צריכים משקפי ראייה, אבל בגיל 36? לא היה לו שום כוח למשקפי ראייה, ומן הצד השני, העבודה דורשת הרבה "אותיות קטנות". והוא שם את פעמיו לרופא העיניים, תכנן לגמור את עניין המשקפים תוך חצי שעה, לרכוש משקפי ראייה מוזהבות אופנתיות שיהיו תלויות על צווארו בשרשרת כסף, ולהמשיך לעבודה.

הפגישה אצל הרופא הפילה עליו את השמים: "מר קופלין, אין זה קוצר ראייה, זו בעיה הרבה יותר חמורה וקשה. הראייה שלך הולכת ונפגעת, אתה צריך להתייצב עכשיו בבית חולים לסדרה של בדיקות". בבדיקות נשלל גידול סרטני בעין, ההשערה הראשונה של הרופא, ונשללו עוד דברים מפחידים, אך מה שהתגלה בסוף היה מפחיד לא פחות: מחלה תורשתית של עצב הראייה על שם לבר. "איך מטפלים בבעיה זו? ומה זה אומר?", שאל קופלין הנפחד, והתשובה היתה, אכן, הקשה מכל: אין טיפול, תוך שבועות מספר תהיה עיוור מוחלט.

חושך ירד על עולמו של קופלין. הוא ראה עדיין את לוח השנה אצל הרופא, אחד הזיכרונות האחרונים שלו מתקופת הראייה שלו. לוח השנה הראה 20 בפברואר 1997, אך מכאן ואילך לא מצא קופלין טעם בחייו. משמעות ומהות חייו היתה באמצעות הראייה. לא רק עבודתו ופרנסתו, אלא גם ההנאה והטעם בחיים. הוא אהב מאד אמנות, תערוכות, ארכיטקטורה ועיצוב, צילום, מוזיאונים וגלריות. בלי כל החלק הוויזואלי, אין לדברים האלו שום ערך ומציאות. איך יחיה מעכשיו?

בספרו הביוגרפי Unblinded, שנכתב ב-2018, הוא מתאר: "הייתי ניו יורקי משוגע טיפוסי, התרוצצתי כל הזמן ממקום למקום, עשיתי הכל מהר ובלחץ, רק כדי לא להפסיד שום אירו ושם מפגש חברתי, לראות ולהיראות בכל מקום. הייתי מרוכז מאד בעצמי וסימנתי לעצמי מטרות כדי להתקדם במהירות ולהיות תמיד ראשון בכל דבר, מבלי להבחין באנשים שסביבי, וודאי לא באנשים בעלי צרכים מיוחדים. פשוט הסטתי את עיני מלראות אנשים כאלו".

 ובכן, כעת נהפך קופלין עצמו לאיש בעל צרכים מיוחדים. איך יקבל זאת?

בתקופת הראייה שלו, היה רגיל קופלין לשתות הרבה אלכוהול, כדי להקל את הנטל והלחץ. אחרי התעוורותו, בהיותו נכה ומוגבל, בלי אפשרות לתפקד, הלכה התלות באלכוהול והתגברה, הוא הפך לאלכוהוליסט. רק כך יכל להפיג לזמן קצר את הצער, היגון והאבל שלו על עצמו.

האלכוהול עוזר לברוח, אבל גם משבש את הדעת. יום אחד, בהיותו בשפל המדרגה, שתוי ומוצף אלכוהול, החל לגשש בדירתו אחרי פריטי אמנות יקרים שרכש בעבר. כשלבו רותח, הוא אמר: מה הטעם בכל הדברים האלו, אם איני רואה אותם? הוא החל להטיח אותם בקירות, תלש תמונות וצילומים שלו מן הקירות והשחית אותם. כך פתח במסע של כעס והרס, בלי שום תכלית. הוא היה בדיוטא הכי נמוכה שיכול אדם להיות.

השפל הגדול גרם לו להתחיל לחשוב: איך הגעתי לזה?

ואז הוא נזכר. בימיו כאיש עסקים מכובד, כאשר היה הולך לחדש את מלאי העניבות שלו, בכניסה לכלבו עמד אדם עיוור ומכר עפרונות. קופלין הישן ריחם עליו, ומדי פעם היה קונה ממנו מתוך רחמים. כעת הוא הבין: אין מה לרחם עליו, להיפך, הוא גיבור! אני צריך לקנא בו. הוא אדם שקם בבוקר ומפרנס את עצמו. אני אדם שמשחית ושובר, ולא מוכן לקבל את המציאות. מאותו רגע התחיל תהליך של שיקום נפשי. התהליך ארך המון זמן. קופלין התחיל להתבונן על מצבו. הוא שם לב שהוא מחביא את בקבוקי הוודקה שהוא מזמין במשלוח. הוא היה מבקש מחברת המשלוחים להביא אותם בתוך תיק עור, והיה אוסף אותם אל ביתו בשעות מאוחרות. למה? ממי הוא מתבייש? הרי הוא בעצמו עיוור ולא רואה כלום?

כך הבין קופלין שהוא לא רוצה זאת, הוא מתבייש בשתייה משום שהיא יודע שאינה טובה לו. ואז גילה קופלין את האמונה. לאט לאט הוא הרגיש את מציאות הבורא בכל רגע בחייו ובכל מקום. הוא הבין שמצבו מגיע גם הוא מאת הבורא. הוא קיבל את מצבו, השלים איתו, הצטרף לקבוצות של עיוורים שבהם דיברו וצחקו ביחד על מצבם, וגם למדו ותרגלו חיים כעיוורים – כיצד הולכים לחנות, כיצד שומרים על היגיינה. כיצד ניתן להרגיש משמעות ושמחה בכל מצב. הוא התחיל להתפלל, תחילה בלבו ואחר כך בפה. הוא התפלל על אחרים, על כל מי שזקוק לעזרה, וכך, לאט לאט, הוא הרגיש שהחיים שלו מתמלאים באור.

ואז קרה הנס. ב14 באוגוסט 2013 קם קופלין והלך לעבר האמבטיה, מסלול שאותו הכיר בעל פה. כשנכנס לאמבטיה, הוא ראה פתאום פס אור קלוש. הוא היה בטוח שזה חלום, והמשיך את שגרת היום. אבל למחרת, הוא שוב ראה פס אור, וביום שאחרי זה הוא ראה גם תמונה שתלויה על הקיר. כל יום נוספו עוד דברים שהצליח לראות. הוא ראה את כלב הנחיה שלו. הוא התחיל לראות מסביב. במשך תקופה ארוכה הראייה שלו הלכה והשתפרה, עד שהגיעה ל-70%. הרופאה שלו טענה כי מעולם לא ראתה אדם שהחלים ממחלה כשלו.

מה שהביא לריפויו היתה האמונה, השלווה, הקבלה, הרוחניות, וגם שמירת הגוף בבריאות וניקוי רעלים. סיפורו מביא תקווה לכל אדם שסובל מקושי, חולי, או נכות. לא משנה כמה אחוזי החלמה נותנים הרופאים, רופא כל בשר נמצא איתנו כל הזמן, וידו לא תקצר לעולם.