אלישע בן אבויה: הסיפור המטלטל שכל הורה צריך לדעת

השעה היא שעת הערב בביתם של בוריס ושרה סידיס, והגיע הזמן להשכיב את ג'יימס הקטן לישון. שרה נוטלת בעדינות את ג'יימס הקטן אל העריסה. היא משכיבה אותו בעדינות ומכסה אותו בשמיכה. ג'יימס הקטן שוכב בעריסה ומסתכל על הוריו בעיניים גדולות וסקרניות. אביו מוציא מכיסו ספר קטן, אבל לא, הוא לא מתכוון להקריא לג''ימס הקטן סיפור לפני השנה, הו לא. ג'יימס הולך להיות ילד פלא, המדען הכי גדול בכל הזמנים. עכשיו, בדיוק לפני השינה – הוא זמן מעולה ללמד את ג'יימס הקטן לקרוא.

השנה היא שנת 1898 בעיר ניו יורק. בוריס הוא פסיכולוג מדופלם ובעל שם מאוניברסיטת הרווארד, ושרה היא רופאה מצליחה. בוריס ושרה מאמינים כי אינטליגנציה היא נרכשת, ועם האימון המתאים, בעיקר מגיל צעיר, אפשר להפוך כל ילד לגאון יוצא דופן. כשג'יימס הקטן נולד, להוריו יש תוכניות גדולות בשבילו. במקום לתת לו לשחק בבובות ובתמונות מרגיעות, אביו ייתן לו אותיות ומספרים. במקום לשיר לו שירי ערש לפני השנה, הוא יקריא לו מאמרים מדעיים. כך, על ידי תוכנית אימונים נוקשה שתחל מגיל אפס, והגברת הקושי שלב אחרי שלב, הוא יהפוך את בנו למופת, דוגמא לכל העולם. השיטה החינוכית שלו יעילה כל כך, שהיא יכולה להפוך כל ילד לגאון.

והתוכנית עבדה. ג'יימס הקטן הפך לילד פלא. בגיל שנתיים הוא קרא עיתונים, בגיל ארבע כתב מאמרים מדעיים באנגלית ובצרפתית ובגיל שמונה כבר שלט בשמונה שפות – לטינית, יוונית, רוסית, גרמנית, עברית, טורקית, ארמנית וצרפתית – ואפילו המציא שפה משלו, "ונדרגוד". בגיל 11 הוא התקבל להרווארד, האוניברסיטה היוקרתית בעולם, והפך לסטודנט הצעיר בהיסטוריה שלה. בגיל 14 הוא נתן הרצאה מבריקה על גופים ארבעה-ממדיים בפני מתמטיקאים מובילים. הקהל מחא כפיים בהתלהבות לעילוי הצעיר – אך אז קרה משהו מוזר. ג'יימס התפרץ בצחוק פרוע, וברח מהאולם. זה היה הסימן הראשון להתמוטטות. התקפי הצחוק המוזרים חזרו בכל פעם שחווה לחץ, והגאון הצעיר החל להיסדק. ב-1922, בגיל 24, הוא ברח מהבית, נטש את האקדמיה ועבד בעבודות פקידות זוטרות תמורת שכר זעום של 25 דולר לשבוע. במשך שארית חייו הוא התחמק מפרסום, האשים את אביו בכישלונו ואמר: "אבי רצה להפוך אותי לגאון, אך במקום זה הפך אותי לכישלון". הוא מת בודד וערירי ב-1944, בגיל 46, מדימום מוחי.

אי שם בירושלים, בדור השלישי של התנאים, נערכה ברית מילה לבנו של אבויה, אחד מחשובי העיר. לברית הגיעו כל גדולי ירושלים, ובהם התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע. בעוד הקהל שמח, אכל, שתה ורקד, התיישבו רבי אליעזר ורבי יהושע בצד והחלו לעסוק בתורה. הם עברו מהתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, עד ש"ירדה אש מן השמיים והקיפה אותם" (ירושלמי, חגיגה ב', א'), ממש כמו במעמד הר סיני. אבויה נדהם מהמראה, ואמר: "אם כך כוחה של תורה, אפריש את בני לה!". הוא תכנן שבנו, אלישע, יהיה תלמיד חכם ענק – גאון תורה שיהפוך למופת לעם ישראל. ואלישע אכן זרח: "לא הייתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה כמותו" (רות רבה ו', ד'). הוא דרש בלשכת הגזית, והחכמים עמדו על רגליהם והקשיבו לו בהערצה. הוא נכנס ל"פרדס" – עולם הסודות העמוקים של התורה – והיה שווה בערכו לרבי עקיבא.

אבל אז הכל השתבש. לאחר שנכנס ל"פרדס", משהו קרה לאלישע. הוא עזב את התורה והמצוות והחל לעשות עבירות בכוונה, כאילו כדי להכעיס את בורא עולם. הוא רכב על סוס ביום כיפור שחל בשבת מסביב להר הבית – מעשה חמור שביזה את הקדושה בפרהסיה. עבירותיו היו כה חמורות, עד שכאשר שאל אותו תלמידו רבי מאיר מדוע אינו חוזר בתשובה, ענה אלישע: "שמעתי בת קול שאומרת 'שובו בנים שובבים, חוץ מאחר'" (אחר היה כינויו של אלישע בן אבויה לאחר שיצא לתרבות רעה) (חגיגה ט"ו, א'). יציאתו לתרבות רעה עוררה שאלה קשה: איך אדם שהגיע להשגות כה גבוהות בתורה, שנכנס ל"פרדס" ולסודות הכמוסים ביותר, נפל כך? התשובה מופיעה בירושלמי (חגיגה ב', א'): אלישע עצמו סיפר לרבי מאיר על ברית המילה שלו. אביו, שהתרשם מכוח התורה והאש שירדה, הפריש אותו לתורה מינקותו. אך הבעיה הייתה בכוונה: אבויה רצה בן ש"יוריד אש" כמו חכם גדול, לא מתוך אהבת התורה לשמה, אלא ממניעים אנוכיים של כבוד וגאווה.

שני הסיפורים האלה – ג'יימס סידיס ואלישע בן אבויה – נראים שונים: האחד בניו יורק של המאה ה-20, השני בירושלים של תקופת התנאים. אך הלקח משותף וחד: ילדים אינם מכונות שמתכנתים. בוריס "תכנת" את ג'יימס להפוך לגאון מדעי, החליף חום ואהבה באותיות ומספרים, ודחף אותו עד שקרס תחת הלחץ. אבויה "תכנת" את אלישע להיות גאון תורה, אך הכוונה הלא טהורה – גאווה במקום לשם שמיים – שברה את הבסיס. שניהם היו יהלומים: ג'יימס כבש את הרווארד, ואלישע את בית המדרש. אך ה"תוכניות" הנוקשות לא השאירו מקום לנשמותיהם לנשום. ג'יימס ברח לבדידות, ואלישע למרד.

חז"ל מלמדים אותנו דרך אחרת: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו'). חינוך אמיתי אינו כפייה או תוכנית מכאנית – הוא הדרכה עדינה, כמו רועה שמוביל את צאנו ביד רכה. התורה דורשת מאיתנו כוונה טהורה, לשם שמיים, ולא לשם גאווה או הצלחה חיצונית. כשאנחנו מחנכים ילדים, עלינו להקשיב להם, לגלות את נתיבם, ולא להטיל עליהם חלומות שלנו. בוריס ואבויה רצו גאונים שיפארו את שמם, אך שכחו את הלב שבתוך הילד. ג'יימס ואלישע מראים לנו מה קורה כששוכחים את זה: הלחץ שובר, והאור דועך.

אך יש כאן גם אור גדול. רבי מאיר לא ויתר על אלישע, והמשיך ללמוד ממנו גם כשכפר. "רימון מצא – תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה ט"ו, ב'). זה מלמד אותנו שגם כשילד סוטה, תמיד יש בו ניצוץ של קדושה ששווה להציל. חינוך נכון הוא אהבה, סבלנות וכוונה לשם שמיים – לא תוכנית שתופרת את הילד לחלומות שלנו, אלא יד שמובילה אותו בעדינות לדרך התורה והטוב, בזמן ובקצב שלו.