נתיבות שלום על פרשת צו: פירוש מרתק ומעורר השראה לשולחן השבת

קרבן השלמים, המתואר בפרשת השבוע, פרשת צו, נושא עמו משמעות עמוקה ומיוחדת.

הנתיבות שלום מסביר כי השלמים מייצגים את מדרגת עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה, בדומה ליחסו של בן כלפי אביו, לעומת שאר הקרבנות השייכים למדרגת "עבדים", הפועלים מתוך חובה ויראה. מעלתם המיוחדת של השלמים, שהם באים לא מתוך כפרה על חטאים אלא כהבעת תודה וריח ניחוח לה'.

בביאורו על הפסוק: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'", פותח הנתיבות שלום בציטוט פירושו של הכלי יקר, שמציין כי בשאר הקרבנות בפרשה נאמר רק "תורת העולה" או "תורת החטאת", ואילו בקרבן השלמים כתוב: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'". וכן: "המקריב את זבח השלמים לה' יביא את קרבנו לה'" – נאמר רק בקרבן שלמים, וגם האמור עוד בשלמים: "ידיו תביאנה את אישי ה'". מפסוקים אלו נראה כי קרבן שלמים הוא דרגה מיוחדת, יותר מקרבנות אחרים.

על קרבן שלמים נאמר במדרש תנחומא: "אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל הקרבנות, גדולים השלמים שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, וכן: ולמה נאמר זבח השלמים, שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל".

הנתיבות שלום מבאר שישנה בעבודת ה' 2 מדרגות: כעבדים וכבנים. עבד עובד לאדונו רק בדברים שנצטווה עליהם בפירוש, מפני שאינו עובד מאהבה ואין לו עניין ורצון לעשות נחת רוח למלך, ומפני היראה אינו עושה אלא את מה שמחוייב לעשות מפני ציווי המלך. ואילו בן המלך, כל תשוקתו לעשות נחת רוח לאביו, והריהו עושה דברים המביאים קורת רוח לאביו, אף שלא נצטווה על כך.

וזה מעלתו המיוחדת של קרבן שלמים על פני כל הקרבנות, שכל הקרבנות שייכים לבינת "עבדים", שהם באים לחובה לכפר על חטאים, חטאת ואשם על חטאים שבמעשה, ועולה מכפרת על הרהורי עבירה הקשים מעבירה. אבל שלמים אינם באים על חטא, וכל עניינם הוא ריח ניחוח לה'. וגם תודה שהיא באה מתוך הכרת הטוב שיהודי מכיר בחסד שעשה עימו הקב"ה, וכבן העושה מאהבה. וזה פירוש: "גדולים השלמים שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים", שקרבן שלמים בא מתוך אהבה בבחינת בנים העושים קורת רוח לאביהם, ומשום כך חביבים השלמים לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות הבאים בחובה.

ממשיך הנתיבות שלום ומסביר כי זו הסיבה שדווקא בקרבן שלמים, בשונה משאר הקרבנות, גם הבעלים אוכלים. הרי קרבנות אחרים הם בבחינת "עבדים", ועבדים אינם אוכלים על שולחן המלך, אבל שלמים ותודה הם בבחינת "בנים", ובני המלך אוכלים על שולחן אביהם.

מסיים הנתיבות שלום ואומר כי עניין השלום קשור במיוחד לשבת, כי מציאות השבת מסוגלת להכרה בחסד ה' יתברך וטובו, שבבוא השבת מרגיש היהודי כי "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", מתוך שהוא נוכח לראות את כל חסדי ה'. זו העבודה של יהודי בשבת, להרגיש שטוב להודות לה', ולכך השבת היא במדרגת שלום, שעושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת קרבן שלמים החביב מכל הקרבנות, לפי שעושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.