"אנחנו מרגישים חצויים, גרים בכלוב מזהב": ישראלים בחו"ל משתפים

"קשה להודות בטעויות", אומרת יפה תורגמן, ישראלית שעזבה את הארץ לפני כ-35 שנה, וכעת מדברת על תופעת ההגירה מישראל בפתיחות ובכנות. "אם תשאלו ישראלים שהיגרו למדינות בעולם, הם יתקשו להודות שטעו, אבל הנה, אני באה לדבר בשמם של ישראלים שירדו, ומודה בפה מלא: האנשים היקרים שמעולם לא יצאו מהארץ ואף התריעו בפנינו בכך שכאשר נהגר לחו"ל נהפוך להיות 'חצי' – צדקו. גם אני, אחרי שלושים וחמש שנות מגורים בקולורדו, יודעת שישראלי לא באמת יכול להרגיש שלם, כשהוא מצוי בארץ וגם בחו"ל".

35 שנים בחו"ל

תורגמן משתפת בסיפורה האישי: "בעלי ואני כלל לא חשבנו על הגירה, והכל התחיל מטיול פשוט בעולם. זה היה בשנת 1990, כשבעלי סיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון ורצינו קצת לטייל ולהכיר חיים אחרים. באופן מאוד נאיבי אמרתי לו: 'אם אנחנו רוצים לטייל בעולם, עדיף שנעשה זאת במקום שיש לנו בו משפחה', וכך התקבלה ההחלטה לטוס לקולורדו, שם התגוררו אחי ודודה שלי.

"טסנו יחד עם אמא שלי ובתנו הקטנה בת השלוש. כעבור כחודש אמא חזרה לארץ, שם חיכו לה שמונה ילדים ונכדים, ואילו אנחנו החלטנו להישאר עוד קצת, כדי להמשיך לטייל.

"טיילנו בהרי הרוקי, הגענו לעיירות נידחות, ובלב חשבנו כל הזמן שהנה, כבר נחזור. אולם בערך חודשיים אחרי שהגענו לקולורדו הזדמן לי להכיר את מנהלת הגן היהודי הגדול ביותר בדנוור, בו היו 25 כיתות ו-270 ילדים. מדובר בגן פרטי, וגם תשלום ההורים היה כמובן בהתאם. סיפרתי למנהלת שבארץ עבדתי כגננת. היא התלהבה מכך מאוד, והציעה לי עבודה. השבתי לה בתמימות: 'אנחנו רק מבקרים כאן, אין לי רישיון עבודה', והיא השיבה: 'אל תדאגי, אשיג לך רישיון'. כך מצאנו את עצמנו במעמד חדש, כשאני מחזיקה ברישיון חוקי לעבודה, ועובדת בגן במשך ארבע שנים. לאחר תקופה זו מיציתי את תפקידי והחלטתי לפתוח גן משלי, שהלך והתפתח".

ומה עם בעלך?

"בעלי אמנם סיים לימודי הנדסת מכונות, אך לאחר שהגענו לקולורדו הוא הקים חברת בנייה, ואפילו בנה לי גן עם שבע כיתות, בו העסקתי 21 אנשי צוות, מורות וסייעות. במשך עשרים וחמש שנה התנהל הגן נהדר והיינו מרוצים מאוד".

סיפורה של יפה אינו מסתיים כאן, שכן לפני כעשור היא מכרה את הגן והקימה עסק קולינארי של מסעדה יפהפייה וקייטרינג גדול שהעניק שירותים לחתונות, בר מצוות והרבה מאוד אירועי יוקרה בקהילה היהודית. גם העסק הקולינארי נמכר לאחר כמה שנים, וזו הייתה הפעם הראשונה בה הבינו יפה ובעלה שאין שום דבר שמחבר אותם לקולורדו, ושהם יכולים לשוב סוף-סוף לארץ.

חשבתם על כך ברצינות?

"כן, חשבנו על כך. בשנים האחרונות אני מתמקדת בעיקר בניהול ערוץ קולינארי גדול שיש לי בו למעלה מ-100 אלף עוקבים, ואני כל הזמן מחדשת שם חומרים ונותנת ביטוי גדול ליצירתיות שלי, אך ברור לי שניהול הערוץ יכול להתבצע גם מישראל.  אנחנו גם מאוד מתגעגעים לארץ ומחוברים אליה, אבל מבחינה מעשית הרגשנו שזה יהיה קשה לנו. אחרי כל כך הרבה שנים של מגורים בחו"ל הפכנו להיות חלק מהקהילה, ואני מתנדבת בה רבות בכל מה שצריך. בנוסף, הבת הבכורה שלנו נשואה לאיש עסקים יהודי אמריקאי, היא אמא לבנות מתוקות, ומתגוררת יחסית קרוב אלינו. אם נחליט לחזור לארץ זה בעצם אומר להיפרד לתקופות ארוכות מאוד מבתנו וממשפחתה, וגם אני וגם בעלי לא מסוגלים לכך".

אם הייתם חושבים על כך מראש, נראה לך שהייתם מהגרים לחו"ל?

"קשה לי לדעת, אך ייתכן מאוד שלא היינו עוזבים את הארץ, ואנו לא היחידים. ישראלים רבים מהקהילות היהודיות בחו"ל חשים בדיוק כמונו".

להתמודד עם ההשלכות

תורגמן מציינת כי בסיפורה היא למעשה משקפת את הקונפליקט הגדול שמלווה את חייהם של הישראלים המתגוררים כיום בארה"ב, וזה מה שהוביל אותה בתקופה האחרונה לשוחח עם ישראלים רבים שהיגרו לחו"ל, לשמוע את סיפוריהם, ואף להעלות אותם על הכתב, בספר הנושא את השם "עולם החצויים" וניתן לרכישה באמזון, ב'בוק פוד' ובאתר 'עברית'.

"הספר כולל למעשה 18 סיפורים שונים אלו מאלו", היא מספרת, "שכל אחד מהם מתעמת עם השלכה אחרת שישראלים שירדו מן הארץ מתמודדים איתה. לפעמים קשה להם להודות בכך, אך אני החלטתי לחשוף זאת, ולהודות בכל ההשלכות".

במה למשל? על אלו השלכות מדובר?

"למשל על כך שישראלים שמתגוררים בחו"ל מאבדים חלק מהשפה העברית, ומתחילים לכתוב עם הרבה שגיאות. זה משהו שפשוט אי אפשר להימלט ממנו. בנוסף, יש את התסכול הגדול סביב נושא האירועים המשפחתיים שבדרך כלל נאלצים להיעדר מהם.

"אי אפשר גם להתעלם מההתבוללות הקשה שיש בתפוצות, ואני פוגשת בכך באופן יומיומי. יש לנו בקהילה ילדים רבים שמקבלים מאמא מתנה לחנוכה ומאבא מתנה לכריסמס, ומשפחות רבות פשוט נמחקות מהעם היהודי.

"וכן, יש את אלו שדווקא מצליחים בחו"ל ומקימים עסקים, אך לא פעם מרגישים בכלוב של זהב, כי הם כל כך מתגעגעים. אחד המולטי מיליונרים שראיינתי שלי סיפר לי בכנות על כך, ואף ציין שזו הסיבה שהוא מנסה לפצות את עצמו, ומידי שלושה חודשים מבקר בארץ, אך עדיין מרגיש שהגעגועים גדולים.

"באופן אישי אני חושבת שהקושי הכי גדול הוא בתחושה של שני עוגנים שיש בספינה – עוגן אחד נמצא בארץ והשני בחו"ל, ובכל פעם כשאתה בארץ או בחו"ל, אתה בעצם חצוי ונמצא רק עם עוגן אחד".

בימים אלו, לדבריה של תורגמן, בתקופת המלחמה, בולטת תחושת הניתוק עוד יותר. "אנחנו חושבים על ישראל כל הזמן, וגם עוזרים בכל מה שיכולים. באופן אישי אני מארחת בשבתות מילואימניקים ובחורים ישראלים. כולנו תורמים באופן קבוע לעמותות ולגופים בישראל, ועדיין, לכולנו ברור שזה לא כמו להיות בארץ, כי בסופו של דבר אנחנו עדיין מחוץ לסיפור".

איך את מסבירה שאין יותר ישראלים יורדים שחוזרים לארץ?

"הבעיה הגדולה היא שגם כשמחליטים לחזור לארץ, זה לא פשוט בכלל. אחד המרואיינים בספר הוא קצין ישראלי שהיה אחראי בין היתר על ארגון ליל הסדר לכל האסירים היהודים בבתי הכלא באמריקה, ונחשב לשם דבר. הוא אמר לי בכנות: 'כבר 40 שנה שאני לא מתגורר בארץ, ומי יסתכל עליי בכלל אם אחזור?' תחשבו כמה שזה כואב.

"מישהו אחר מבעלי הסיפורים שהתראיין לספר, אמר לי: 'אני מרגיש חסר ביטחון כשאני מגיע לארץ, השפה כל כך השתנתה, עד שאני כמעט לא מבין מה אומרים ולמה מתכוונים".

נתקלת בכאלו שניסו לחזור וחזרו בחזרה לחו"ל?

"בוודאי. יש כאלו שכבר הובילו מכולה לארץ, עם כל הריהוט והתכולה של הבית שלהם, ואחר כך חזרו. כפי שציינתי, שום דבר לא קל, וזהו מסר שחשוב לי להעביר בעיקר לאנשים שעוזבים את הארץ, ללא שיקול דעת אמיתי, אלא בעיקר כדי לברוח ממשבר כלשהו שהם חווים, ולא קולטים שבעצם ההגירה הם מייצרים לעצמם משבר חדש, בנוסף למשברים שבדרך כלל לא באמת נפתרים".