פרטיזנים ומצילי נפשות: סיפור הגבורה המדהים של האחים בלסקי

עם הכיבוש הגרמני את מזרח אירופה, נמלטו מתקוממים ומורדים ליערות העבותים, ומשם נלחמו בגרמנים ככל יכולתם. אלו כונו "פרטיזנים". אולם שלא כמו בפתגמים, לא נתקיים ביהודים "האויב של אויבי הוא חברי". הפרטיזנים שנאו את הגרמנים, אבל בדרך כלל גם את היהודים. לא היו ליהודים אוהבים רבים באירופה של ימי השואה.

יהודים שהצליחו לברוח מהגטו וניסו להצטרף לפרטיזנים, אחרי נדודים של שבועות בלב היער, הרבה פעמים נרצחו על ידי הפרטיזנים. במקרים גרועים פחות הם התקבלו כחברים סוג ב', ונשלחו למשימות התאבדות. הפרטיזנים בכלל היו ארגון צבאי. הם לחמו בגרמנים, לא הצילו בני אדם, וכמובן לא קיבלו לשורותיהם אנשים שאינם כשירים להילחם.

אותם מיהודי הגטו שהיה לאל ידם להימלט על ידי שוחד או בדרכים שונות, הבינו כי החיים בחוץ מסוכנים לא פחות, והפרטיזנים, שנרדפים גם הם על ידי הגרמנים, לא יהססו להורגם, רבים מהם חזרו לגטו, שם נראו להם החיים מסודרים יותר.

שנתיים לאחר פרוץ המלחמה, בדצמבר 1941, נרצחו בגטו נובוגרודק (העיירה המכונה אצל יוצאי ליטא "נובהרדוק", ובה היתה ישיבתו המפורסמת של "הסבא מונובהרדוק") דוד ובילה בלסקי. הגרמנים לא ידעו איזו צרה הם מביאים עליהם ברצח שני היהודים הקשישים האלו. לדוד ובילה בלסקי היו ארבעה בנים גיבורי חיל ורבי תושייה. ארבעת הבנים: טוביה, זוס (אלכסנדר זיסל), עשהאל ואהרן נמלטו ליערות, והקימו שם גרעין פרטיזני, שכונה בהמשך "קבוצת בלסקי". קבוצת בלסקי לא נהגה כמקביליה המקומיים. היא היתה קודם כל קבוצה יהודית, ולכן הצלת יהודי, כל יהודי, ובכל מצב, היתה ערך עליון. טוביה בלסקי קבע: "טוב להציל יהודייה זקנה אחת מלהרוג עשרה גרמנים".

קבוצת בלסקי התמקמה ביער נאליבוקי, יער עצום השוכן על גדות נהר ניימן בבלארוס. יער נאליבוקי הוא בן אלף שנים, והוא אחד היערות הגדולים במזרח אירופה. שטחו 1900 קמ"ר. ביער לא היו דרכים סלולות שבהם יכלו לנוע רכבים גרמניים, וגם לא ראות פתוחה למטוסים. הגרמנים היו יכולים לחדור אליו רק ביחידות רגלים, וכאשר ניסו לעשות זאת, סיירים וצלפים ירו בהם מן המסתור בלי שהיתה להם יכולת להתגונן.

השמועה עברה מפה לאוזן, ויהודים נהרו אל מחנה בלסקי. המחנה מנה 1263 בני אדם. 70% מתוכם היו לא כשירים להילחם – נשים, ילדים וזקנים, המיעוט הגן על הרוב, כי המטרה היתה להציל יהודים, אף על פי שבכך הכבידו על עצמם מבחינה צבאית. חברי הקבוצה הקימו עיר של ממש – מבני מוגרים, מטבח, טחנת קמח, מאפייה, בית מרחץ, מרפאה ומחנה הסגר לחולים במחלות מידבקות כטיפוס. עדרי פרות סיפקו חלב. הוקם בית כנסת, בית ספר וגם בית משפט למקרה של הפרות סדר.

תושבים מקומיים שרצחו או הסגירו יהודים, היו עשויים לקבל טיפול הולם מהפרטיזנים של בלסקי. הם היו מגיחים באישון לילה, מחסלים את הבוגד ומשאירים פתק לבני משפחתו, למען ישמעו וייראו. הם גם יצאו לפשיטות נועזות על הגרמנים. באחת מהן פשטו על תחנת משטרה גרמנית, נטרלו את השומרים, והעמיסו קרון מלא נשק כשלל, ששימש אותם בהמשך.

הנאצים הציעו פרס של 100,000 מארק על ראשו של טוביה בלסקי, וב-1943 יצאו למבצע טיהור ענק ביערות. גדוד של אלפי חיילים נכנס בבת אחת ליער מכיוונים שונים. חלק מקבוצות הפרטיזנים המקומיים נתפסו והושמדו, אך דווקא קבוצת בלסקי, על כל הזקנים והילדים שהיו בה, הצליחו בחסדי שמים להימלט. הם חצו שטח זרוע בביצות. כל סטייה ימינה או שמאלה היתה יכולה להסתיים בשקיעה בבוץ. השטח היה חשוף למטוסי הגרמנים, ובכל אופן הם הצליחו במשימתם. הם עקרו ליער מרוחק יותר, ומחברי הקבוצה לא נעדר אחד!

האחים אהרן, טוביה וזוס זכו לעלות לארץ ישראל. כלוחמים בעלי ניסיון הם לחמו במלחמת העצמאות. טוביה וזוס נפטרו בשיבה טובה מעל גיל 80. אהרן עדיין חי עמנו לאורך ימים טובים. הוא מתגורר כיום בפלורידה בקרב בניו ונכדיו.