פירוש הרמב"ן לפרשת משפטים: דבר תורה קצר ומרתק לשולחן השבת

בפרשת השבוע, פרשת משפטים, נאמר: "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו". הרמב"ן מבאר כי מכך נלמד העניין של השמחה והסעודה בסיום מסכת.

כה דבריו:

"וטעם 'וישתו', שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר ציווה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך', וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב): 'החכמה והמדע נתון לך וגו' מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו' (מלכים א ג טו), ואמר רבי אלעזר: 'מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה' (שיר השירים א ט), ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש: 'ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה' (דהי"א כט כא-כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".

הרמב"ן עוסק במשמעות המילים "וישתו", ותוהה: מדוע בני ישראל ערכו משתה ושמחו, ומדוע היה זה חלק חשוב מתהליך קבלת התורה. לדבריו, יש לשמוח בקבלת התורה, כפי שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך" (דברים כז, ז), כלומר, כאשר זוכים לקרבה מיוחדת לתורה, ראוי לחגוג זאת בשמחה ובסעודה.

הרמב"ן מביא דוגמאות נוספות מהמקרא ומהגמרא שמדגישות את הרעיון:

שלמה המלך – כאשר קיבל את החכמה מה', מיד חזר לירושלים ועשה משתה לכל עבדיו (דברי הימים ב א, יב). כלומר, קבלת חכמה היא אירוע שדורש חגיגה.

הגמרא בשיר השירים – רבי אלעזר למד מכאן כי עושים משתה כאשר מסיימים לימוד תורה. זוהי המסורת של "סיום מסכת", שבה חוגגים השלמת לימוד תורה.

דוד המלך והעם – כאשר התנדבו לבניית בית המקדש, הקריבו זבחים לה' ונאמר עליהם: 'ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה' (דברי הימים א כט, כא-כב).

מדברי הרמב"ן עולה כי השמחה בקבלת התורה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה הרוחנית, כפי שנראה אצל שלמה המלך, דוד המלך, ובמסורת היהודית של עריכת משתה בסיום לימוד תורה. כשמתקרבים לתורה וזוכים לחכמה, השמחה והחגיגה הן הדרך לבטא את ההערכה והקשר העמוק לתורה.