חוק לישראל - פרשת שלח, יום ראשון

תורה

יג (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:
(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: שְׁלַח לָךְ גֻבְרִין וִיאַלְלוּן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן דִי אֲנִי יָהֵב לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל גַבְרָא חַד גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי תְּשַׁלְחוּן כֹּל רַבָּא דִבְהוֹן:
(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְהוָה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה מִמַדְבְּרָא דְפָארָן עַל מֵימְרָא דַיְיָ כֻּלְהוֹן גֻבְרִין רֵישֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִנוּן:
(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר: וְאִלֵין שְׁמָהַתְהוֹן לְשִׁבְטָא דִרְאוּבֵן שַׁמוּעַ בַּר זַכּוּר:
(ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי: לְשִׁבְטָא דְשִׁמְעוֹן שָׁפָטּ בַּר חוֹרִי:
(ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: לְשִׁבְטָא דִיהוּדָה כָּלֵבּ בַּר יְפֻנֶה:

נביאים יהושע פרק ב

ב (א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: וּשְׁלַח יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן מִן שִׁטִּין תְּרֵין גּוּבְרִין מְאַלְּלִין בְרָז לְמֵימַר אֲזַלוּ חֲזוּ יַת אַרְעָא וְיַת יְרִיחוֹ וַאֲזַלוּ וַעֲלוּ לְבֵית אִתְּתָא פוּנְדְּקֵיתָא וּשְׁמַהּ רָחָב וּשְׁכִיבוּ תַּמָּן:
(ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: וְאִתְאֲמַר לְמַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְמֵימַר הָא גּוּבְרַיא אָתוּ הָכָא בְּלֵילְיָא מִבְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְאַלָּלָא יַת אַרְעָא:
(ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וּשְׁלַח מַלְכָּא דִּירִיחוֹ לְוַת רָחָב לְמֵימַר אַפִּיקִי גּוּבְרַיָּא דַּאֲתוֹ לְוָתִיךְ דְּעָלוּ לְבֵיתִיךְ אֲרֵי לְאַלָּלָא יַת כָּל אַרְעָא אָתוּ:
(ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: וּדְבַרַת אִתְּתָא יַת תְּרֵין גּוּבְרַיָּא וְאַטְמַרַתְנוּן וַאֲמָרַת בְּקוּשְׁטָא אָתוּ לְוָתִי גּוּבְרַיָּא וְלָא יְדַעִית אֵי מְנָן אִינּוּן:
(ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: וַהֲוָה עִדָּן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקַבְלָא וְגוּבְרַיָּא נְפַקוּ וְלָא יְדַעִית לְאָן אֲזַלוּ גּוּבְרַיָּא רְדַפוּ בִּפְרִיעַ בָּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן:
(ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהִיא אַסַקְתְּנוּן לְאִגָרָא וְאַטְמַרַתְנוּן בִּטְעוּנֵי כִתָּנָא דִּסְדִירִין לָהּ עַל אִגָּרָא:

כתובים תהילים פרק ב

ב (א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק: לְמָה מִתְרַגְשִׁין עַמְמַיָא וְאוּמַיָא מְרַנְנִין סְרִיקוּתָא:
(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ: קָיְמִין מַלְכֵי אַרְעָא וְשִׁלְטוֹנַיָא יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמָרָדָא קֳדָם יְיָ וּלְמִנְצֵי עַל מְשִׁיחֵיהּ:
(ג) נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ: נִתְרַע יַת אֱסָרָתֵיהוֹן וְנִטְלוֹק מִנָנָא שַׁלְשְׁלָוָתֵהוֹן:
(ד) יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ: דְיָתֵיב בִּשְׁמַיָא יִגְחַךְ מֵימְרָא דַיְיָ יִדְהַךְ לְהוֹן:
(ה) אָז יְדַבֵּר אֵלֵימוֹ בְאַפּוֹ וּבַחֲרוֹנוֹ יְבַהֲלֵמוֹ: הֵידֵין יְמַלֵל לְהוֹן בְּתוּקְפֵיהּ וּבְרוּגְזֵיהּ יְבַהֵלְאִנוּן:
(ו) וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן הַר קָדְשִׁי: וַאֲנָא רַבִּיתִי מַלְכִּי וּמַנִיתֵיהּ עַל טוּר מַקְדְשִׁי:

משנה שביעית פרק ד

א. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:

ברטנורה  (א) בראשונה. כדרך שהוא מלקט מחבירו את הגס הגס. הכי מפרשא מתניתין בירושלמי, בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע''ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים ועשבים הגסים ומניח את הדקים, תלינן דצריך לעצים הוא, ולאו לתקן את הקרקע קעביד כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין בין גסין, דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך: משרבו עוברי עבירה. שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסים והן אומרים בגסים לקטנו: שלא בטובה. שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתא למלקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה: ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור:

ב. שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה, תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּרָה, לֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיָּבָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹתֶיהָ בַּשְׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין אוֹכְלִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, זוֹ מִקֵּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל:

ברטנורה  (ב) שנתקוצה. שניטלו קוציה בשביעית: שנטייבה. שנחרשה היטב, שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים, ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסים על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך, ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות: או שנדיירה. שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר, כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה: לא תזרע במוצאי שביעית. דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקוצה: בטובה, אסור, דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו: חלוף הדברים. דבית שמאי לקולא. ואין הלכה כר' יהודה:

ג. חוֹכְרִין נִירִין מִן הַנָּכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא מִיִּשְׂרָאֵל. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם:

ברטנורה  (ג) חוכרין נירין. יכול ישראל לקבל עליו בכך וכך כורים לשנה שדה הנכרי שחרשה בשביעית לזרעה למוצאי שביעית ואף על פי שגורם לנכרי לחרוש בשביעית. נירין לשון נירו לכם ניר (ירמיה ד). ומחזיקים ידי נכרי. אם מצאו חורש יכול לומר לו יישר כחך וכיוצא בזה: ושואלים בשלומן. ואפילו ביום חגם:

ד. הַמֵּדֵל בַּזֵּיתִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יָגוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְשָׁרֵשׁ. וּמוֹדִים בַּמַּחֲלִיק עַד שֶׁיָּגוֹם. אֵיזֶה הוּא הַמֵּדֵל, אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם. הַמַּחֲלִיק, שְׁלשָׁה, זֶה בְצַד זֶה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ. אֲבָל מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַף הַמַּחֲלִיק, יְשָׁרֵשׁ:

ברטנורה  (ד) המדל בזיתים. כשהזיתים מקורבים זה לזה יותר מדאי נוטל אחד ומניח שנים, או נוטל שנים ומניח אחד, כדי שיגדל ויתעבה. מדל לשון שליפה והסרה, ויש מפרשים לשון דלדול ודלות שמדלדל שדהו מן הזיתים: יגום. גומם ומקצץ האילן ומשאיר השורש בארץ ולא ישרש לגמרי שלא יראה כעובד את האדמה: ומודים במחליק. כגון אם נוטל שלשה זיתים זה בצד זה שמחליק פני הקרקע יותר מדאי, יאמרו לעבודת קרקע הוא מתכוין ואסור: מתוך של חבירו אף המחליק ישרש. דלא עביד איניש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין:

ה. הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה, לֹא יְחַפֵּהוּ בֶעָפָר, אֲבָל מְכַסֶה הוּא בָּאֲבָנִים אוֹ בַקַּשׁ. אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר, אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:

ברטנורה  (ה) לא יחפה. הביקוע בעפר שהרי הוא מתקן בכך, שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן: באבנים ובקש. דהוי כמושיב שומר שלא ייבש: בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם: מפני שהיא עבודה. שהיא משובחת בכך: כדרכה אסור. שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זמיר לגפנים: אלא מגביה עשרה. שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה: או גומם מעל הארץ. שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר' יהודה:

ו. הַמְזַנֵּב בַּגְּפָנִים וְהַקּוֹצֵץ קָנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, יַרְחִיק טֶפַח. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ, בַּקַּרְדֹּם אוֹ בַמַּגָּל וּבַמְּגֵרָה וּבְכָל מַה שֶׁיִּרְצֶה. אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח, קוֹשְׁרִין אוֹתוֹ בַשְּׁבִיעִית, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף:

ברטנורה  (ו) המזנב בגפנים. מקטע זנבות הגפנים כדי שיעבה הגזע ויגדל ויגבר כוחו, וכן הקוצץ קנים כדי שיתעבו ויוסיף כוחן: ירחיק טפח. מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה: שנפשח. נסדק כמו (איכה ג) ויפשחני: לא שיעלה. שיתחברו סדקיו: אלא שלא יוסיף. ליסדק:

ז. מֵאֵימָתַי אוֹכְלִין פֵּרוֹת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית, הַפַּגִּים, מִשֶּׁיַּזְרִיחוּ, אוֹכֵל בָּהֶם פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. בִּחֵלוּ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

ברטנורה  (ז) מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית. משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד, ואם אוכלן קודם בישולן היינו הפסד: הפגים. פגי תאנה כדכתיב (שיר השירים ב) התאנה חנטה פגיה: משהזריחו. האדימו וזהו התחלת בישולן: אוכל בהם פתו בשדה. אבל ללקט ולהכניס לבית אינו רשאי עד שיגמרו: ביחלו. שגדלו הרבה, ודומה לו וגם נפשם בחלה בי (זכריה יא): ובירושלמי יליף לה מדכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול, וכתיב (שם) מן השדה תאכלו את תבואתה, בשתי תבואות הכתוב מדבר, אחת מן הבית ואחת מן השדה:

ח. הַבֹּסֶר, מִשֶּׁהֵבִיא מַיִם, אוֹכֵל בּוֹ פִּתּוֹ בַּשָּׂדֶה. הִבְאִישׁ, כּוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בוֹ בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּב בַּמַּעְשְׂרוֹת:

ברטנורה  (ח) משהביא מים. שסוחטו ויוצא ממנו משקה: משהבאישו. משיקראו באשה, והיינו כשיתחילו להתבשל ונתבשלו עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה:

ט. זֵיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ רְבִיעִית לַסְאָה, פּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ חֲצִי לֹג, כּוֹתֵשׁ וְסָךְ בַּשָּׂדֶה. הִכְנִיסוּ שְׁלִישׁ, כּוֹתֵשׁ בַּשָּׂדֶה וְכוֹנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָהֶם בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, חַיָּבִים בַּמַּעְשְׂרוֹת. וּשְׁאָר כָּל פֵּרוֹת הָאִילָן, כְּעוֹנָתָן לַמַּעְשְׂרוֹת, כָּךְ עוֹנָתָן לַשְּׁבִיעִית:

ברטנורה  (ט) רביעית לסאה. שמסאה זיתים יכול להוציא רביעית הלוג שמן: פוצע. דרך הזיתים לפצען כדי למתק מרירותן: ואוכל בשדה. דדבר שדרכו לאכול הוא, אבל לסוך לא חזו ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך: הכניסו חצי לוג. שנתבשלו עד שהוא יכול להוציא חצי לוג מסאה: הכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידים להתגדל, אי נמי שמוציא מהם עכשיו שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה: כך עונתן לשביעית. ואין אוכלין מהן בשביעית עד שיגיעו לעונת מעשרות המפורש בפרק קמא דמעשרות. דדוקא תאנים וענבים וזיתים רגילים לאכול קודם בישולן, לפיכך התירו לאכול מהם בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות, אבל לא בשאר פירות:

י. מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָן בַּשְּׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁלְשֵׁלוּ, וְהַגְּפָנִים מִשֶּׁיְּגָרֵעוּ, וְהַזֵיתִים מִשֶּׁיָּנֵצוּ, וּשְׁאָר כָּל הָאִילָן מִשֶּׁיּוֹצִיא. וְכָל הָאִילָן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת, מֻתָּר לְקָצְצוֹ. כַּמָּה יְהֵא בַזַּיִת וְלֹא יְקֵצֶנּוּ. רֹבַע. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַזַּיִת:

ברטנורה  (י) אין קוצצין את האילן בשביעית. משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים: משיוציא. תחילת העלין בימי ניסן: משישלשלו. משיתחילו להכביד ולתלות כעין שלשלת: משיגרעו. משיעשו גרעינים. פירוש אחר, הבוסר כשיגדילו הענבים ונעשו כפול הלבן נקרא גרוע: משינצו. משיגדל עליהן הנץ כמו הנצנים נראו בארץ (שיר השירים ב): כשיגיעו לשיעורים הללו אסור לקצצן בשיביעית: מותר לקוצצו. ואין כאן משום הפסד הפרי, או משום גזל לאידך לישנא, שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים שדמיו יקרים לעצים יותר מלאילן: וכמה יהא בזית. לאו אשביעית קאי אלא שיהא אסור לקוצצו משום קוצץ אילנות טובים כדכתיב (דברים כ) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות: רובע. הקב, משום דחשיב יותר משאר אילנות, דאלו בדקל מותר לקוצצו עד דטעין קבא:

גמרא ברכות דף ל''ד ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה בָהֵן. בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף. בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף. וְאִם בָּא לָשׁוּחַ בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּבִתְחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וְהַמֶּלֶךְ תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְסוֹף כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי לְדִידִי מְפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֶדְיוֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. כֹּהֵן גָּדוֹל תְּחִלַּת כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב אֵינוֹ זוֹקֵף שֶׁנֶּאֱמַר (מ''א ח') וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו. תָּנוּ רַבָּנָן קִידָה עַל אַפַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') וַתִּקּוֹד בַּת שֶׁבַע אַפּיִם אַרְצָה כְּרִיעָה עַל בִּרְכַּיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם א') מִכְּרוֹעַ עַל בִּרְכָּיו הִשְׁתַּחֲוָאָה זוּ פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל''ז) הֲבֹא נָבֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְךָ אָרְצָה. אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵּי וְרָבָא דְמַצְלוּ אַצְלוּיֵי. תָּנֵי חָדָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידָךְ הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. לָא קַשְׁיָא הָא בַתְּחִלָּה הָא לִבְסוֹף. רָבָא כָּרַע בְּהוֹדָאָה תְּחִלָּה וְסוֹף. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן אֲמָאי קָא עָבִיד מָר הָכִי. אָמַר לְהוּ חֲזֵינָא לְרַב נַחְמָן דְּכָרַע. וְחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשָׁת דְקָא עָבַד הָכִי. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה הַהִיא בְּהוֹדָאָה שֶׁבְּהַלֵּל. וְהָתַּנְיָא הַכּוֹרֵעַ בְּהוֹדָאָה וּבְהוֹדָאָה שֶׁל הַלֵּל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. כִּי תַנְיָא הַהִיא בְּהוֹדָאָה דְבִרְכַּת הַמָּזּוֹן:

רש''י  תחילה וסוף. במודים ולך נאה להודות: כ''ג בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו: אינו זוקף. עד שיגמור: קם מלפני מזבח ה' מכרוע. רישיה דקרא ויהי ככלות שלמה להתפלל והדר קם מכרוע: ארצה. ל' משתטח משמע: דמצלוי אצלויי. כשנופלים על פניהם אין פושטין ידיהם ורגליהם אלא מטין על צידיהם: בתחלה. כורע: חזינא לר''נ דכרע. תחלה וסוף: בהודאה דהלל. הודו לה' כי טוב:

זוהר שלח דף קנ''ט ע''א

וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל יְיָ בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם. וְגוֹמֵר. כַּמָּה אִית לְהוּ לִבְנֵי נָשָׁא לְאִסְתַּכְּלָא בְּפוּלְחָנָא. דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כַּמָּה אִית לְהוּ לְאִסְתַּכְּלָא בְמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא דְכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ מְקָרֵב כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא לְקָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דֻקְדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְכַפֵּר לֵיה עַל כָּל חוֹבוֹי וּמִתַּתְקְנִין לֵיה כַּמָּה כֻרְסְיָין לְעַלְמָא דְאָתֵי. (חסר) רִבִּי יְהוּדָה הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא בַהֲדֵי רִבִּי אַבָּא שָׁאַל לֵיהּ אָמַר מִלָּה חַד בָּעֵינָא לְשָׁאֲלָה כֵיוָן דְּיָדַע קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְזַמִּין בַּר נָשׁ לְמֶחֱטֵי קָמֵי וּלְמִגְזַר עָלֵיהּ מִיתָה אֲמָאי בָרָא לֵיהּ דְהָא אוֹרַיְיתָא הֲוָה תְרֵי אַלְפִין שְׁנִין עַד לָא אִבְרֵי עַלְמָא וּכְתִיב בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (שם כז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָּמָת וַיְחִי פְלוֹנִי וַיָּמָת. מַאי קָבָעֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְבָר נָשׁ בְהָאי עַלְמָא דַאֲפִילוּ אִי אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילֵי יְמוּת וְאִי לָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמוּת כֹּלָא בְחָד אָרְחָא בַר פְּרִישׁוּתָא דְהַהוּא עַלְמָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר. (קהלת ט) כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לֵיהּ אוֹרְחוֹי דְמָארָךְ וְגִזְרֵי דְמָארָךְ מַה לָךְ לְמִטְרַח בְּהוּ מַה דְאִית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא שָׁאִיל וּדְלֵית לָךְ רְשׁוּ לְמִנְדַּע כְּתִיב (שם ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ דְאָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְסִטְרִין גְּנִיזִין עִלָּאִין דְּהוּא סָתִים וְגָנִיז לֵית לָן לְשָׁאֲלָא. אָמַר לֵיהּ אִי הָכִי הָא אוֹרַיְיתָא כֹלָא סָתִים וְגָנִיז דְּהָא הִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה הֲוֵי וּמָאן דְּמִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִלּוּ אִתְעַסָק בִּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא וְאִי הָכִי לֵית לָן לְשָׁאֲלָא וּלְאִסְתַּכְּלָא. אָמַר לֵיהּ אוֹרַיְיתָא כֹּלָא סָתִים וְגַלְיָיא וּשְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא וּכְתִיב (דברים כא) הַנִּסְתָרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִגְלוֹת לָנוּ דְאִית רְשׁוּ לְשָׁאֲלָא וּלְעַיְינָא וּלְאִסְתַּכְּלָא בְהוּ וּלְמִנְדַּע בְּהוּ. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַיְיָ אֱלֹהֵינוּ דִילֵיהּ אִינוּן וְלֵיהּ אִתְחַזְיָין דְּמָאן יְכִיל לְמִנְדַּע וּלְאִתְדַּבְּקָא דַעְתּוֹי סְתִימָא. וְכָל שֶׁכֵּן לְמִשְׁאַל. תָּא חֲזֵי לֵית רְשׁוּ לִבְנֵי עַלְמָא לְמֵימָר מִלִּין סְתִימִין וּלְפָרְשָׁא לוֹן בַּר בּוּצִינָא קַדִּישָׁא רִבִּי שִׁמְעוֹן דְּהָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִסְתְּכַם עַל יְדוֹי וּבְגִין דְּדָרָא דִילֵיהּ רְשִׁימָא הוּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְעַל דָּא מִלִין אִתְמָרוּ בְּאִתְגַלְיָיא עַל יְדוֹי וְלָא יְהֵא דָרָא כְּדָרָא דָא דְאִיהוּ שַׁאֲרֵי בְגַוֵּיהּ עַד דְּיֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא:

תרגום הזוהר
וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (ישעיה מ''ב) כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם וְגוֹ'. כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כַּמָּה יֵשׁ לָהֶם לְהִסְתַּכֵּל בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ מַקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו, וּמְתַקְּנִים לוֹ כַּמָּה כִּסָּאוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה הָיָה בַּדֶּרֶךְ עִם רַבִּי אַבָּא. שָׁאַל אוֹתוֹ, אָמַר, דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁאוֹל, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָאָדָם עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנָיו וְשֶׁיִּגְזוֹר עָלָיו מִיתָה לָמָּה בְּרָאוֹ. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה הָיְתָה שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְכָתוּב בָּהּ בַּתּוֹרָה (במדבר י''ט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל (במדבר כ''ז) אִישׁ כִּי יָמוּת. וַיָמָת. וַיְחִי פְּלוֹנִי וַיָּמָת. מַה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה יָמוּת, וְאִם אֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יָמוּת, וְדֶרֶךְ אַחַת לְכֻלָּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁהַחוֹטֵא נִפְרָשׁ מֵהָעוֹלָם הַהוּא. אֲבָל בָּעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם שָׁוִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט') כַּטּוֹב כַּחוֹטֵא. אָמַר לוֹ, דְּרָכָיו שֶׁל אֲדוֹנְךְ, וּגְזֵרוֹת שֶׁל אֲדוֹנְךְ, מַה לְּךְ לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶם. מַה שֶּׁיֵּשׁ לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל, שְׁאָל, וּמַה שֶּׁאֵין לְךְ רְשׁוּת לָדַעַת, כָּתוּב (קהלת ה') אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךְ לְהַחֲטִיא אֶת בְּשָּׂרֶךְ. כִּי דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִסְתָּרָיו, סִתְרֵי עֶלְיוֹנִים, שֶׁהוּא סָתַם וְגָנַז, אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן הֲרֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְנוּזָה, כִּי הִיא הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עוֹסֵק בִּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְאִם כֵּן אֵין לָנוּ לִשְׁאוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ, הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה, וּשְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ סָתוּם וְגָלוּי, וְכָתוּב, הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. הַנִּגְלוֹת לָנוּ, הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ רְשׁוּת לִשְׁאוֹל וּלְהִתְבּוֹנֵן וּלְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וְלָדַעַת בָּהֶם. אֲבָל הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ, שֶׁלּוֹ הֵם, וְלוֹ הֵם רְאוּיִם, כִּי מִי יָכוֹל לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג דַּעְתּוֹ הַסְּתוּמָה, וְכָל שֶׁכֵּן לִשְׁאוֹל. בֹּא וּרְאֵה, אֵין רְשׁוּת לִבְנֵי הָעוֹלָם, לוֹמָר דְּבָרִים סְתוּמִים וּלְפָרְשָׁם, חוּץ מִן הַמָּאוֹר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדוֹ. וּמִשּׁוּם שֶׁהַדּוֹר שֶׁלּוֹ מְצוּיָן לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְעַל כֵּן נֶאֱמָרִים הַדְּבָרִים עַל יָדוֹ בַּגָּלוּי, וְלֹא יִהְיֶה דּוֹר כַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ח'

א. אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבְּצִבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִפְּנֵי כְבוֹד צִבּוּר אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שַׂעֲרוֹת אַחַר שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנִים: ב. וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאַלְפִין עַיְינִין אוֹ לְעַיְינִין אַלְפִין וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בַּצִבּוּר. הַסוֹמֶא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵּפָיו מְגוּלוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לַתְּפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה מְעוּטָף:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ט' ע''א

כָּל אִישׁ וְאִישׁ בְּיוֹם צַר לוֹ יִתֵּן לִבּוֹ לְהָבִין לְהִתְעַנּוֹת עִם הַתְּשׁוּבָה וְהַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁהַצִבּוּר חַיָּיבִים לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעֵת צָרָתָם כַּאֲשֶׁר תִּקְּנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְזֶה צוֹם נִבְחַר וְיוֹם רָצוֹן וְכַאֲשֶׁר יָבֹא מוּסַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא זָךְ וְיָשָׁר יִהְיֶה לְנִסָּיוֹן וּלְהַגְדִּיל שְׂכָרוֹ לְעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח) לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פִּשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו בְּעֵת צָרָתוֹ וְחִפֵּשׂ וְחִקֵּר וְלֹא מָצָא חֵטְא בְּיָדוֹ הֵן הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּמֵעִנְיַן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ הַתְּשׁוּבָה בְּיוֹם הַמָּוֶת בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה וְאָבְדָה תִקְוָתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא) בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְהוּא מִתְוַדֶה בָּעֵת הַהִיא וְשָׁב אֵל ה' בְּלֵב שָׁלֵם וְגַם הַתְּשׁוּבָה הַהִיא מוֹעִילָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה מַשֶׂגֶת לִתְשׁוּבַת הַשָּׁב הֵן בְּעוֹדֶנּוּ חַי וְהוּא בְּכֹחוֹ: