פרשת בא: כיצד מנהלים משא ומתן קשוח?

א. "בא אל פרעה" – בציווי זה נפתחת הפרשה השלישית בספר שמות. "ויבוא משה ואהרון אל פרעה ויאמרו אליו – כה אמר ה' אלוקי העברים, עד מתי מאנת לענות מפני, שלח עמי ויעבדוני! כי אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך... ויאמרו עבדי פרעה אליו – עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?! ויושב את משה ואת אהרון אל פרעה, ויאמר אליהם – לכו עבדו את ה' אלוקיכם, מי ומי ההולכים?". פרשת בא מציגה משא ומתן קשוח וייחודי. אומנם, כבר בספר בראשית נתקלנו במשאים ומתנים רבים. למשל: בנאום הסנגוריה של אברהם על סדום, בקניין מערת המכפלה, במכירת הבכורה של עשו, בין לבן ליעקב, בין לאה לרחל, ועוד. אך המו"מ הנמצא בפרשתנו הוא שונה: מדובר במשא ומתן מדיני תוך כדי החלפת מהלומות. מבחינת משה, אין זו מחלוקת על כסף או נדל"ן, אלא על הערכים הבסיסיים ביותר: טוב ורע, חירות ואמונה. זו איננה סיטואציה שניתן להגיע בה לפתרון win-win. ההשלכות הן רוחביות וקריטיות. חייבים לשים לב לפרטים הקטנים. אין מקום למצמוצים.

ב. המשא ומתן האמור מגיע לאחר מספר מכות הניתכות על ממלכתו של פרעה. אך הראיס מתעקש על שלו. הוא נלחם על כבודו ויוקרת שלטונו, ולא פחות מכך – על כוח עבודה זול ועל המשך שגשוג כלכלת מצרים. לכן טבעי, כי גם כשהוא מתרכך מעט – ואולי בעקבות עצת עבדיו, הוא לא מתאר לעצמו שכל בני ישראל יצאו. הוא יורד לרזולוציות מעשיות ושואל: "מי ומי ההולכים". על כך משיב משה: "ויאמר משה – בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך – כי חג ה' לנו". משה מפגין נחרצות בדבריו: 'כולם יוצאים – אנחנו לא מוותרים על אף אחד – כולם חוזרים הביתה'. אך פרעה ממאן לקבל את ההצעה כלשונה: "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים, ויגרש אותם מאת פני פרעה". כאמור, משה לא יכול למצמץ. הוא מוציא מהכוח אל הפועל את ההתראה אודות מכת ארבה. בעקבות פעולת המכה: "לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים". פרעה מתחנן למשה ואהרון לחדול את הארבה. משה נעתר. אך כאשר "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים", חוזר פרעה לסורו: "ולא שילח את בני ישראל". המשא ומתן והלוחמה הפסיכולוגית של פרעה ממשיכים, אך הסגנון מקצין. לכן המכה הבאה ניתנת ללא אזהרה: "ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלושת ימים". אך שוב אותו ריטואל חוזר: פרעה מהתל, מושך זמן ומזמן את משה ואהרון בחזרה אל שולחן הדיונים. הוא ממשיך עם המניפולציות, ולכאורה מגמיש את עמדתו: "לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג [יישאר כערבון], גם טפחם ילך עמכם". אך משה לא יכול להפוך את ערכיו לסחורה, ומשיב: "גם מקננו ילך עמנו, לא תישאר פרסה". בתגובה מאיים פרעה על משה: "הישמר לך – אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות". משה לא מתקפל. אדרבה, הוא מביט לפרעה בלבן שבעיניים ואומר בתקיפות, משל היה קאובוי במערב הפרוע: "כן דיברת, לא אוסף עוד ראות פניך".

ג. בתרבות המערב הרווחת של ימינו, ההתנהלות של משה מול פרעה, זאת עליה אנו קוראים בפרשה, וחוזרים וקוראים ומעיינים בה בשיאו של חג הפסח – בליל הסדר, נשמעת, לפחות בחלקה, נוגדת את כללי הפוליטיקלי-קורקט, האתיקה, ואולי, אם תרצו, את כללי הדין הבינלאומי. לכאורה, המכות הנוחתות על כלל המצרים, בעקבות התעקשותו של פרעה, אינן מבחינות בין מוסדות השלטון לאזרחים, בין אנשי הצבא לבלתי מעורבים. לא תמיד ניתנת התראה לפני המכה, והמכות אינן מידתיות. הגם כי פרעה זוכה ליחס מכובד ממשה, עדיין, שאר העם המצרי לא זוכה לסיוע הומניטרי. ובתוך כך עולה גם השאלה: מדוע היה צריך להרוג באופן קולקטיבי את כל בכורי מצרים? האם היה צידוק צבאי או אסטרטגי להרוג "עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה"? האם על זה אנו מחנכים את ילדי ישראל במרכזו של חג החירות?

ד. ביקורת קשה הביע הפילוסוף פרידריך ניטשה נגד "מוסר הטינה" – Resentment. לטענתו, הדוגלים בטינה, במודע או שלא – אותם אנשי "מוסר העבדים", הם נטולי עצמיות ורצון אוטונומי. אלה פועלים רק באופן ראקטיבי לאחר, וכך גם קובעים את ערכיהם. בהתנהגותם זו הם מעידים על עצמם כבעלי כשל מהותי בהתפתחות הפסיכולוגית והחוסן הנפשי. וכדברי ניטשה בספרו "לגניאלוגיה של המוסר": "הנה זה עניינו המובהק של רגש הרסנטימנט... כל פעולה היא אצלו מיסודה פעולת תגובה". במובן מסוים, שולחן הסדר החגיגי, בו אנו מרבים לספר על מכות מצרים, הופך להיות, כביכול, כמו התכנסות של שמחה לאיד, חג של נטירת טינה ונקמה. הזה הוא חג הפסח?

ה. הציווי "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, מבית עבדים", המצוות המנומקות בטעם של "זכר ליציאת מצרים", וההגדה של פסח בכללה, אינם בגדר שמירת טינה. ליל הסדר, בעיקרו, אינו לעומתי או ראקטיבי. ההפך. הוא מציב נורמטיביות חדשה, ועומד באופן עצמאי על ערכים, למרות שלא במקרה הם שונים בתכלית, מאלה שהיו נהוגים במצרים. לדוגמא: פסח הוא חג החירות והגאולה – מול תרבות העבדים ששררה במצרים. כמו כן: פסח מדגיש את הבחירה החופשית – מול התפיסה הדטרמיניסטית ששלטה בארץ הנילוס. לעניין זה מתקשרת גם "המצווה הראשונה בתורה" – "החודש הזה לכם". בדיכוטומיות ברורה מאמונת מצרים התולה מזלה בכוכבים ומכפיפה עצמה אליהם, מדגישה המצווה הראשונה את מרכזיותו והשפעתו של האדם: הוא המקדש את החודשים. הוא השולט במזל, ואין המזל שולט בו. ובדומה לדברי הרמב"ם בפרק השמיני להקדמתו למסכת אבות: "שלא תחשוב השיגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים [אסטרולוגים] – אמיתיות. כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון; ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח... [אלא] פעולות האדם כולן מסורות לו – אין מכריח אותו בהן, ולא מביא אותו – זולת עצמו – כלל".

ו. הסברים רבים למכת בכורות. רש"י, המצטרף לנימוק "מידה כנגד מידה", שהציגו מפרשים נוספים, מציין כי "אף הם [הבכורות] היו משתעבדים בהם [בבני ישראל] ושמחים בצרתם... [ובנוסף] היו שמחים לאידם של ישראל". כלומר, לא פרעה לבדו שיעבד את בני ישראל, אלא כלל מצרים נהנו מהשעבוד ורצו בו, מי באופן ישיר ומי באופן עקיף – ואפילו בכורי השפחות. או בלשון אחרת טוען רש"י: אין בלתי מעורבים במצרים. הזוהר הקדוש, כפי שמבאר את דבריו הרב יהודה לייב הלוי אשלג – "בעל הסולם", מציג גישה שונה. לדידו מכת בכורות מהווה אנלוגיה לפגיעה וסלידה מהאידאולוגיה, העקרונות ודרך המחשבה שנהגו במצרים – אלה שאפשרו את הטוטליטריות והעבדות. וכדברי "בעל הסולם": "בכור הוא בחינת חכמה, וכל בכור, יורה שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם, דהיינו כל אלו המדרגות השולטות מכוח החכמה שלהם, שהיא חכמת מצרים". כך או כך, מובן כי הזכרת מכות מצרים, ובפרט מכת בכורות, לא נובעת מעידוד אלימות או ריקוד על הדם. שורשה אינו נעוץ בנקמנות או בשמירת טינה כאורח חיים.

ז. הרב זקס מביא ראיה נוספת לטענה כי הזכרת מכות מצרים איננה נובעת משנאה כשלעצמה. בעיצומן של ההכנות הקדחתניות ליציאת מצרים, בשעה שאפילו "בצקו טרם יחמץ", מצווים בני ישראל לשאול כלי כסף וזהב משכניהם: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים". בהמשך לכך מביא הרב זקס את האמור בספר דברים: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". האין זה מוזר לא לתעב את מי ששעבד אותך, ומדוע בכלל יש למצוא חן בעיני המצרים? על כך משיב הרב זקס בדרכו האוניברסלית: "במצווה הקצרה הזו טמונה תובנה עמוקה מאד על מהותה של החברה החופשית. עם שהשנאה מניעה אותו – איננו חופשי ואיננו יכול להיות חופשי".

ח. "עיקר הגבורה בהלב", כך כתב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן. לדבריו: "מי שלבו חזק ואינו מתיירא משום אדם ומשום דבר, יכול לעשות גבורות נוראות ולכבוש המלחמות על ידי חוזק ותוקף לבו, שאינו מתיירא – ורץ אל תוך המלחמה. וזה בחינת 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'". אך כיצד הופכים לתקיפים ולגיבורים? על כך משיב אריסטו בספרו "אתיקה": "כל הדברים שעשייתם צריכה לימוד, הרינו לומדים אותם אגב עשייתם... ניעשה צדיקים – כשנעשה מעשי צדק, מיושבים בדעתנו – כשנעשה מעשים של יישוב דעת, ובעשותנו גבורה – ניעשה גיבורים". משה – האיש ה"עניו מאד מכל האדם", מבין שזו היא שעה גורלית לעמו. זה הזמן להפגין מנהיגות של אמת. בבואו אל פרעה, הוא יודע כי בקשתו תידחה. לכן כאשר הוא מנהל מו"מ מול רודן רשע, שכבר הפר את מילתו, הוא מוכרח לפעול בתקיפות ובנחרצות – גם אם אין זה מטבע נפשו. הוא חייב לשלוט בנרטיב, לנתב את המו"מ, להחליט האם ליתן התראה או לא, ולהכריע האם לפעול באופן פרופורציונלי אם לאו. אין לו ברירה אחרת. זהו איננו מו"מ רגיל. על זו הדרך, גם בעולמות הפנימיים של הנפש, ישנם מקרים בהם על האדם לבצע "אתכפיא" – כלשון האדמו"ר הזקן. וכפי שמבאר הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ): "אתכפיא הסטרא אחרא – היא עבודה הנעשית מתוך כפייה: האדם כופה את היצר, כופה את עצמו, משום כשלעצמו אינו רוצה". היינו, ישנם מצבים בהם על האדם לגשת בתוקף אל צדדים בעייתיים ברוחו, למגר אותם בנחרצות ולייצר מציאות טובה יותר. לכך מוסיף רבי נחמן, כי גם תקיפות המחשבה, יש בה יכולת של ממש להשפיע: "דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם – יוכל לפעול שיהיה כך".

ט. "היום אתם יוצאים, בחודש האביב... והגדת לבנך ביום ההוא". חג הפסח, מעצם היותו חג של זיכרון, הוא ביסודו חג של חינוך: חינוך לערכים ולזהות. בעידן המקדש את האנטינומיזם, הרלטיביזם והאינדיבידואליזם, אין לתרבות הפוסט-מודרנית יכולת לקבוע מסמרות בנושאים ערכיים. במצב זה מהדהדת קריאתו האנרכיסטית והמסוכנת של גיבורו של הסופר הרוסי דוסטוייבסקי – איוואן קרמזוב: "הכול מותר". מנגד, מצוות "והגדת" מעידה כי ניתן לדבר על ערכים, ואפילו על ערכים מוחלטים. ישנו רע – עליו נאמר "ובערת הרע מקרבך", וישנו טוב, אותו ראוי לקדם. ישנן התנהגויות בזויות אותן נחוץ לגנות ולהשמיץ, ולעומת זאת, ישנם ערכים חיוביים, שראוי להילחם בעדם. מכאן, כי הזכרת המכות בליל הסדר נועדה על מנת לעמוד על חשיבות הכרחיות התקיפות שיש לנקוט אל מול הרשעה, אל מול תפיסת עולם מקולקלת ונטולת הומאניות. ורק לשם התזכורת: לא רק שפרעה ציווה בחוסר אנושיות להרוג באכזריות את ילדי העברים, ובהמשך גם את ילדי המצרים, אלא שהוא עשה זאת מטעמים כלכליים, ועל בסיס מוסר הדוגל בשעבוד ובעבודות פרך.

י. אם כן, התודעה של העם היהודי איננה שקועה בשנאה או בטינה. היא נטועה בזכירת מסקנות ההיסטוריה וההבדלה הקרדינלית בין טוב לרע. מבחינה חברתית היא מהללת את זכויות האדם וקדושת החיים. בקריאת הגדת הפסח – המצטטת קטעים רבים מפרשת בא, ובעומדנו בתקיפות נגד הרוע, אנו מודיעים לעולם כי ישנו טוב, ראוי ונכון, ששווה לחיות למענו. יציאת מצרים המסמלת עבורנו מוסר של חירות, בחירה חופשית, ואפשרות מתמדת של גאולה, צריכה להוות מודל ותקווה לא רק לעם ישראל, אלא גם לאנושות בכללותה. וכדברי הרב קוק: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.