חוק לישראל - פרשת נשא, יום חמישי

תורה

(מב) וּפְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: וּמִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי לְזַרְעֲיַתְהוֹן לְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:
(מג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד: מִבַּר תְּלָתִין שְׁנִין וּלְעֵלָא וְעַד בַּר חַמְשִׁין שְׁנִין כָּל דְאָתֵי לְחֵילָא לְפוּלְחָנָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(מד) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם לְמִשְׁפְּחֹתָם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתָיִם: וַהֲווֹ מִנְיָנֵיהוֹן לְזַרְעֲיַתְהוֹן תְּלָתָא אַלְפִין וּמָאתָן:
(מה) אֵלֶּה פְקוּדֵי מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְרָרִי אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פִּי יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה: אִלֵין מִנְיָנֵי זַרְעֲיַת בְּנֵי מְרָרִי דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ בִּידָא דְמשֶׁה:
(מו) כָּל הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם וּלְבֵית אֲבֹתָם: כָּל מִנְיָנַיָא דִי מְנָא משֶׁה וְאַהֲרֹן וְרַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל יָת לֵוָאֵי לְזַרְעֲיַתְהוֹן וּלְבֵית אֲבָהַתְהוֹן:

נביאים - שופטים - פרק יג

(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: וַאֲמָרַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ אִלּוּ רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ דִּנְמוּת לָא קַבֵּיל מִנָּנָא עֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְלָא אַחְזִינָנָא יַת כָּל אִלֵּין וּכְעִדָן פּוֹן לָא אַשְׁמְעִינָנָא כְּהָדָא:
(כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה: וִיִלֵידַת אִתְּתָא בַּר וּקְרַת יַת שְׁמֵיהּ שִׁמְשׁוֹן וּרְבָא רַבְיָא וּבָרְכֵיהּ יְיָ:
(כה) וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: וְשָׁרִיאַת רוּחַ גְּבוּרָא מִן קֳדָם יְיָ לְתַקָּפוּתֵיהּ בְּמַשְׁרַת דָּן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל:
יד (א) וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: וּנְחַת שִׁמְשׁוֹן לְתִמְנָת וַחֲזָא אִתְּתָא בְּתִמְנָת מִבְּנַת פְּלִשְׁתָּאֵי:
(ב) וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִּי לְאִשָּׁה: וּסְלִיק וְחַוִּי לַאֲבוּהִי וּלְאִמֵּיהּ וַאֲמַר אִתְּתָא חֲזֵיתִי בְּתִמְנָת מִבְּנַת פְּלִשְׁתָּאֵי וּכְעַן סָבוּ יָתַהּ לִי לְאִתּוּ:

כתובים משלי פרק לא

(כב) מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ: תַּשְׁוְיָתָא עַבְדַת לַהּ בּוּצָא וְאַרְגְּוָנָא לְבוּשָׁהּ:
(כג) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ: יְדִיעַ הֲוָה בֵּינָת מְדִינָתָא בַּעְלָהּ כַּד יְתִיב הוּא עִם סָבֵי אַרְעָא:
(כד) סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי: פְּתָגָא עֲבַדַת וּזְבַנַת וְזוּנַאֲרָא יְהַבַת לִכְנַעֲנָאָה :
(כה) עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן: עוּשְׁנָא וְהַדְרָא לְבוּשָׁהּ וְגָחֲכָא בְיוֹמָא אַחֲרַיְתָא:
(כו) פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ: פּוּמָהּ פְּתַחַת בְּחָכְמְתָא וְנִימוּסָא דְחִסְדָא עַל לִישָׁנָהּ:

משנה חולין פרק ח

א. כָּל הַבָּשָׂר אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר לְהַעֲלוֹתוֹ עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָּבִים. הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. הָעוֹף עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא עוֹלֶה וְלֹא נֶאֱכָל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זוֹ מִקֵּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ, בְּשֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו. אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁסוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

ברטנורה  (א) כל הבשר אסור לבשל בחלב. יש מהן מדברי תורה כגון בשר בהמה, ויש מהן מדברי סופרים כגון בשר עוף: חוץ מבשר דגים וחגבים. שאינן לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן. ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מדברי סופרים, אסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר הבהמה באלפס רותח, שהוא אסור מן התורה דהיינו מבשל הנודר מן הבשר. בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולכל מין בשר, אדם קורא בשר, חוץ מבשר דגים וחגבים: ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. ואין להקשות בית הלל היינו תנא קמא דאמר לעיל ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן, דיש לומר דהכי קאמר, דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ואין זה סתם ואחר כך מחלוקת, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה: אמר רבי יוסי כו'. הא קמשמע לן דתנא קמא ר' יוסי הוא, ומפני ששכח ולא הזכיר שמו בתחלה, הזכיר שמו בסוף, והרי הוא כאילו אמר, האי דהעוף עולה ואינו נאכל דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל ר' יוסי אמרה, שר' יוסי אומר זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל: בשלחן שאוכל עליו. דאיידי דממשמשי ביה ידא אתי לאתנוחי זה על גב זה:

ב. צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין:

ברטנורה  (ב) ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. דאי נגעי, אע''ג דצונן בצונן הוא, בעי הדחה: שני אכסנאין אוכלים על שלחן אחד. דוקא שאין מכירין זה את זה. אבל מכירין זה את זה, אסור, שמא יטול אחד מהן משל חברו ויאכל. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ג. טִפַת חָלָב שֶׁנָּפְלָה עַל הַחֲתִיכָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ חֲתִיכָה, אָסוּר. נִעֵר אֶת הַקְּדֵרָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה, אָסוּר. הַכְּחָל, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֲלָבוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה:

ברטנורה  (ג) טיפת חלב שנפלה. בתוך הקדרה על אחת מן החתיכות שכולה חוץ לרוטב ולא הגיס את הקדרה ולא כסה אותה הרי לא נחלק טעם הטפה אלא לאותה חתיכה בלבד: אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כלומר, אם אין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה, מיד נאסרה החתיכה. ואוסרת חברותיה וצריך ששים כנגד כל החתיכה: ניער את הקדירה. שהגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה, דהשתא נתערבה הטיפה בכולן: אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה. כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אלא אם כן יש בה טעם ליתן בכל הקדירה: הכחל. דד הבהמה: קורעו ומוציא את חלבו. קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומותר אחר כך לבשלו עם בשר בקדרה: לא קרעו אינו עובר עליו. אם בשלו לבדו בקדרה. ומותר לעשות כן אפילו לכתחלה. אלא איידי דבעי למתני סיפא גבי לב לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסור מיהא איכא, תני נמי רישא אינו עובר עליו. ואם בשלו עם בשר בלא קריעה, משערים אותו בששים וכחל עצמו מן המנין, והכחל נשאר לעולם אסור: הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת. ובמסכת כריתות (דף כב) מוקי לה בלב עוף שאין בדמו כזית. אבל בלב בהמה חייב כרת אם אכלו ולא קרעו לאחר בשולו. אבל בשר הלב אינו נאסר, שהלב חלק הוא ואינו בולע: אינו עובר בלא תעשה. אינו יכול לבוא לידי לא תעשה, כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו, דאי נמי אכיל ליה אינו עובר בלא תעשה:

ד. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּחָלָב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, מֻתָּר לְבַשֵּׁל וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חַיָּה וְעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שָׁלשׁ פְּעָמִים, פְּרָט לַחַיָּה וְלָעוֹף וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, נֶאֱמַר (דברים יד), לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, וְנֶאֱמַר (שם), לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף, שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְחָלָב, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּחֲלֵב אִמּוֹ, יָצָא עוֹף, שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם:

ברטנורה  (ד) מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב. דתלתא גדי כתיבי גבי איסור בשר בחלב, וחד מנייהו להוציא את הטמאה, שאם בשל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, מותר, ובאכילה מיהא אסור משום בשר טמא. וכן נמי תלתא בחלב אמו כתיבי, וחד מנייהו למעוטי חלב טמאה. ואפילו הבשר טהור: פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. גדי, פרט לעוף שאינו בהמה. גדי, פרט לחיה, דאע''ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירה ואפקיה. גדי, ולא בהמה טמאה, ונפקא לן מדכתיב (בראשית כז) ואת עורות גדיי העזים, וישלח יהודה את גדי העזים (שם לח), כאן פירש לך הכתוב דגדי זה מעזים הוא, הא אם לא פירש, יש במשמע אף שאר בהמה, מדאצטריך ביה לפרושי: נאמר לא תאכלו כל נבילה. ונאמר באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו, דמשמע, כל שנוהג בו איסור נבילה, יש בו משום בשר בחלב. ואיכא בין ר' יוסי הגלילי ובין ר' עקיבא, דר' יוסי הגלילי סבר, חיה דאורייתא, דכל שהוא אסור משום נבילה, יש בו משום בשר בחלב, חוץ מן העוף שאין לו חלב אם. ור' עקיבא סבר, חיה לאו דאורייתא. אי נמי, עוף מדרבנן איכא בינייהו, ר' עקיבא דפריש אינו מן התורה, משמע, הא מדרבנן יש בו איסור. אבל ר' יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא, שרי ליה לגמרי. והלכה כר' עקיבא:

ה. קֵיבַת נָכְרִי וְשֶׁל נְבֵלָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְשֵׁרָה, אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה, קֵבָתָהּ מֻתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ:

ברטנורה  (ה) קיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה: נכרי ושל נבלה. הכי קאמר, שחיטת נכרי שהיא נבילה, הרי זו אסורה: המעמיד. חלב: בעור של קיבה. דהוא בשר: אם יש בו ליתן טעם בחלב, הרי זו אסורה. ואם לאו, מותרת. ואע''פ שהוא מעמיד, הואיל והעור עצמו של היתר הוא ואין איסורו אלא מחמת דבר אחר שנתערב בו, לא אמרינן בהאי הכל הולך אחר המעמיד. אבל אם העמיד הגבינה בעור קיבה של נבילה, אפילו אין בו ליתן טעם בחלב, אסור, מפני המעמיד שאסור ואיסורו מחמת עצמו. ולפיכך אסרו גבינות הנכרים מפני שמעמידין אותם בעור קיבה של נבילה. אבל הקיבה עצמה דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקיבה, אסיקנא דלית בה איסור כלל, דפירשא בעלמא היא. כן כתב רמב''ם. אבל רש''י כתב, וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו בעורה, אני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בכך, שהייתי סובר מדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף כט) גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה גומעה חיה, שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא, ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, שמע מינה חלב הוא וקיבת עולה דשריא, משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוי ליה כנוס בתוך מעיה כנתון בקערה ומותר:

ו. חֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חֹמֶר בַּחֵלֶב, שֶׁהַחֵלֶב מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם. וְחֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִלְבָד:

ברטנורה  (ו) שהחלב מועלין בו. ואפילו קדשים קלים שהן ממון בעלים ואין בהן מעילה בחייהן, יש מעילה באימוריהן לאחר שנזרק דמן, דכתיב גבי קדשים קלים (ויקרא ג) כל חלב לה', ולהכי כתיב בהו לה' למימר דקדשי ה' קרינן ביה לענין מעילה: וטמא. אם אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות, אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף: מה שאין כן בדם. דגבי דם כתיב (שם ז) על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא שיהא קרוי שלי למעול בו, שאינו עומד אלא לכפר בשבילכם. ומשום פגול אין בו, דכל שדבר אחר מתיר אותו כגון בשר קדשים שהדם מתירו לכהנים בזריקתו, וכגון עולה שדמה מתירה למזבח, דאם לא נזרק דמה אין אבריה נקטרים, דכתיב (שם) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה', והדר והקטיר החלב לריח ניחוח, אלו יש בהן משום פגול. אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא אין חייבין עליו משום פגול, ומשום נותר וטמא נמי אין בו, דכתיב בדם תרי מיעוטי, הוא ולכם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה: אלא בבהמה טהורה. דכתיב (שם) מן הבהמה אשר יקריב ממנה:

גמרא חולין דף ק''ה ע''א

אָמַר רַב חַסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה. גְבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶא בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר אָמַר לֵיהּ וְלֹא כְלוּם. גּוּפָא אָמַר רַב חַסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה גְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בַר יוֹסֵף לְרַב חַסְדָּא בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם מַהוּ קָרֵי עָלֵיהּ (במדבר יא) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם. אָמַר מַר עוּקְבָא אֲנָא לְהָא מִילְתָא חַלָּא בַר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכִיל בִּישְׂרָא הָאִידְנָא לָא הֲוָה אָכִיל גְּבִינָה עַד לְמָחָר כִּי הַשְׁתָּא וְאִילוּ אֲנָא בְּהָא סְעוּדָתָא הוּא דְלָא אֲכִילְנָא לִסְעוּדָתָא אַחֲרִיתִי אֲכִילְנָא. אָמַר שְׁמוּאֵל אֲנָא לְהָא מִילְתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילוּ אַבָּא הֲוָה סִיֵּיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא וַאֲנָא לָא סַיַּרְנָא אֶלָּא חַדָא זִמְנָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְאָמַר שְׁמוּאֵל מָאן דְּסַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתִּירָא. אַבַּיֵּי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא. יוֹמָא חַד פָּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּרָרֵי פַתְכָּא דְאוֹפֵי אָמַר לֵיהּ הֲנֵי לְהֵיכָא אָמַר לֵיהּ לְבֵי מֹר אָמַר לֵיהּ כְּבָר קִדְּמוּךָ רַבָּנָן. רַב אָסֵי הֲוָה סַיֵּיר נִכְסֵיהּ כָּל יוֹמָא אָמַר הֵיכָא נִינְהוּ כָּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְמֹר שְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד חָזָא צִינוֹרָא דְבִדְקָא בְאַרְעֵיהּ שַׁקְּלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כְּרָכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוֵּיהּ רָמָא קָלָא אָתוּ אֶינָשֵׁי סְכָרוּהָ אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְהוּ אִסְתִּירֵי דְמֹר שְׁמוּאֵל:

רש''י  אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו: בשר שבין השינים. מי חשוב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיעלנה: הבשר עודנו. אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין: למחר כי השתא. מעת לעת: סייר. הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות: משכח אסתירא. מוצא סלע מפני שמתקנה בכל הצריך: פתכא דאופי. משוי עצים שהיה גונבו: קדמוך. שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה: צינורא דבדקא. המים יוצאים חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פתח שבשפת האמה: רמא קלא. הרים קול וצוח:

זוהר נשא דף קמ''ז ע''א

תָּאנָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְשַׁעְתָּא דְכַהֲנָא פָרִיס יְדוֹי אָסִיר לֵיהּ לְעַמָּא לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ מִשּׁוּם דִשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא בִידוֹי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק אִי הָכִי כֵיוַן דְּלָא חָמָאן מַה אַכְפַּת לְהוּ דְהָא כְתִיב (שמות לג) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי בְּחַיֵּיהוֹן לָא חָמָאן אֲבָל בְּמִיתַתְהוֹן חָמָאן. אָמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דִשְׁמָא קַדִּישָׁא רְמִיזָא בְאֶצְבְּעָן דִּידוֹי וּבָעֵי בַר נָשׁ לְדַחֲלָא וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָמָאן שְׁכִינְתָּא לָא בָעָאן לְאִסְתַּכְּלָא בִידַיְיהוּ דְכַהֲנֵי בְגִין דְּלָא יִשְׁתַּכְּחוּן עַמָּא חֲצִיפָאן לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא. תָּאנָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא דְכַהֲנָא פָרִיס יְדוֹי צְרִיכִין עַמָּא לְמֵיתַב בִּדְחִילוּ בְאֵימָתָא וְלִינְדַּע דְּהַהִיא שַׁעְתָּא עִידָן רְעוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עַלְמִין וּמִתְבָּרְכָן עִילָאִין וַתָתָּאִין וְלֵית דִּינָא בְכֻלְּהוּ. וְהוּא שַׁעְתָּא דְאִתְגְּלֵי סְתִימָא עַתִּיקָא דְעַתִּיקִין בִּזְעֵיר אַנְפִּין וְאִשְׁתְּכַח שְׁלָמָא בְּכֹלָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַנֵי תְלַת קְרָאֵי רֵישֵׁיהוֹן יו''ד יו''ד יו''ד יְ''בָרֶכְךָ יָ''אֵר יִ''שָׂא כֻלְּהוּ לְאַחֲזָאָה מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָא וּלְאִתְבָּרְכָא זְעֵיר אַנְפִּין מֵעַתִּיקָא מָאן דְאִצְטְרִיךְ יו''ד יו''ד יו''ד לְאִתְבָּרְכָא זְעֵיר אַנְפִּין מֵעַתִּיקָא דְכֹלָא וּבְגִין כָּךְ יְבָרֶכְךָ יְיָ לְעֵילָא וְיִשְׁמְרֶךָ הָכָא לְתַתָּא וְכֵן כֻּלְּהוּ וְתָאנֵי תָנָא קָמֵי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן הָאי מָאן דִמְצָעֵר בְּחֶלְמֵיהּ לֵיתֵי בְשַׁעְתָּא דְכַהֲנֵי פַרְסֵי יְדַיְיהוּ וְלֵימָא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ וְכוּלֵי אֲמָאי מִשּׁוּם דְהַהִיא שַׁעְתָּא אִשְׁתְּכָחוּ רַחֲמֵי בְעַלְמִין כֻּלְּהוּ וּמָאן דְּיִבְעֵי צְלוֹתֵיהּ בְּצַעְרֵיהּ אִתְהַפֵּךְ לֵיהּ דִינָא לְרַחֲמֵי:

תרגום הזוהר
תָּאנָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי וְכוּ': לָמַדְנוּ, אר''י, בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן נוֹשֵׂא יָדָיו אָסוּר לָעָם לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרֶה בְּיָדָיו. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אִם כֵּן, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם רוֹאִים, מַה זֶּה מַזִּיק לָהֶם, כִּי כָּתוּב (שמות ל''ג) כִּי לֹא יִרְאֲנִי הָאָדָם וָחָי, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם אֵינָם רוֹאִים רַק בְּמִיתָתָם רוֹאִים. אָמַר לוֹ מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ רָמוּז בְּאֶצְבְּעוֹת יְדֵיהֶם, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִירָא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רוֹאִים הַשְּׁכִינָה, אֵינָם צְרִיכִים לְהִסְתַּכֵּל בִּידֵיהֶם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, כְּדֵי שֶׁהָעָם לֹא יִהְיוּ מְחוּצָפִים כְּלַפֵּי הַשְּׁכִינָה. לָמַדְנוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁהַכֹּהֵן נוֹשֵׂא כַּפָּיו צָרִיךְ הָעָם לָשֶׁבֶת בְּיִרְאָה וּבְאֵימָה, וְלָדַעַת שֶׁבַּשָּׁעָה הַהִיא נִמְצֵאת עֵת רָצוֹן בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְהָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים מִתְבָּרְכִים, וְאֵין דִּין בָּעוֹלָם. וְהִיא הַשָּׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַסָּתוּם עַתִּיק הָעַתִּיקִים בִּז''א, וְנִמְצָא שָׁלוֹם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּשָׁל. ש פְּסוּקִים אֵלּוּ בִּתְחִלָּתָם, יֵשׁ יוֹד יוֹד יוֹד, דְּהַיְנוּ י' דִּיבָרֶכְךְ, י' דְּיָאֵר, י' דְּיִשָּׂא. כֻּלָּן בָּאוֹת לְהַרְאוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, וְשֶׁיִּתְבָּרֵךְ מֵעַתִּיקָא, שׁה''ס י' דְּהַוָּיָה, מִי שֶׁצָרִיךְ לְהִתְבָּרֵךְ. י' י' י', שָׁל. ש פְּעָמִים, הֵן, שֶׁיִּתְבָּרֵךְ ז''א מֵהָעַתִּיק מִכֹּל, וְשָׁל. ש יוֹדִין הֵם כְּנֶגֶד שָׁל. ש קַוִּין, כִּי יְבָרֶכְךְ הוּא קָו יָמִין, יָאֵר הוּא קָו שְׂמֹאל, יִשָּׂא הוּא קָו הָאֶמְצָעִי. וּמִשּׁוּם זֶה, יְבָרֶכְךְ ה', הוּא לְמַעְלָה, לז''א שֶׁיְּקַבֵּל מֵעַתִּיקָא, וְיִשְׁמְרֶךְ, הוּא לְמַטָּה, לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן כֻּלָּם. וְלָמַד הַתַּנָּא לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל מִי שֶׁמִּצְטַעֵר בַּחֲלוֹמוֹ, יָבֹא בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם, וְיֹאמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךְ וַחֲלוֹמוֹתָי שֶׁלְּךְ וְכוּ'. לָמָּה. מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִמְצָאִים רַחֲמִים בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמִי שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ עַל צַעֲרוֹ מִתְהַפֵּךְ לוֹ הַדִּין לְרַחֲמִים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ז'

א. חַיָיב אָדָם לְבַרֵךְ מֵאָה בְרָכוֹת בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. וּמַה הֵן מֵאָה בְרָכוֹת אֵלּוּ כ''ג בְּרָכוֹת שֶׁמָּנִינוּ בְפֶרֶק זֶה. וְשֶׁבַע בְרָכוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. וּכְשֶׁמִּתְעַטֵּף בְּצִיצִית מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵף בְּצִיצִית. וּכְשֶׁלּוֹבֵשׁ תְּפִלִּין מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. וְשָׁלש תְּפִלּוֹת שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה מֵהֶן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הֲרֵי שְׁמוֹנִים וְשֵׁשׁ בְרָכוֹת. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל שְׁתֵי סְעוּדוֹת שֶׁל יוֹם וְהַלַּיְלָה מְבָרֵךְ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת ז' בְּכָל סְעוּדָה. אַחַת כְּשֶׁיִּטוֹל יָדָיו תְחִלָּה וְעַל הַמָּזוֹן אַחַת בַּתְּחִלָּה וְשָׁלש בְּסוֹף וְעַל הַיַּיִן לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו הֲרֵי ז' בְּרָכוֹת הֲרֵי מֵאָה בְּרָכוֹת בֵּין הַכֹּל: ב. בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁתִּקְּנוּ בִרְכַת הָאֶפִּיקוֹרוסִין בַתְּפִלָּה וְהוֹסִיפוּ הַטוֹב וְהַמֵּטִיב בְּבִרְכַת הַמָּזוֹן נִמְצְאוּ חָמֵשׁ בְּרָכוֹת יְתֵירוֹת. בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים שֶׁהַתְּפִלָּה ז' בְּרָכוֹת וְכֵן אִם לֹא נִתְחַיַּיב בִּשְׁאַר הַיָּמִים בְּכָל הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ כְּגוֹן שֶׁלֹּא יָשַׁן כָּל הַלַּיְלָה וְלֹא הִתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלֹא נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ צָרִיךְ לְהַשְׁלִים מֵאָה בְּרָכוֹת מִן הַפֵּירוֹת: ג. כֵּיצַד אָכַל מְעַט יָרָק מְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל מְעַט מִפְּרִי זֶה וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וּמוֹנֶה כָּל הַבְּרָכוֹת עַד שֶׁמַּשְׁלִים מֵאָה בְּכָל יוֹם:

מוסר
מס' חסידים סי' ס''ג

אֵלֶה הַדְּבָרִים יַעֲלֶה אָדָם עַל לִבּוֹ. אַל יַעֲבוֹד אָדָם אֶת בּוֹרְאוֹ לְמַעַן יִירַשׁ גַּן עֵדֶן אֶלָּא מֵאַהֲבַת ה' וּמִמִּצְוָתוֹ שֶׁהוּא יוֹצְרוֹ וְרִבּוֹנוֹ. וּכְשֶׁאָדָם בַּסֵּתֶר לְבַדּוֹ יַחְשׁוֹב עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מְהוּגְנִים שֶׁאִילוּ הָיָה בִּפְנֵי אָדָם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר מִפְּנֵי הַבּוֹשֶׁת. גַּם עַתָּה לֹא יַעֲשֶׂנּוּ כִּי כֵן דֶּרֶךְ הָרְשָׁעִים לַעֲשׂוֹת בַּמַּחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וְאוֹמְרִים מִי רוֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ וְכֵן בִּירֵךְ הֶחָכָם אֶת תַּלְמִידָיו יְהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וְדָם: