המנורה כבתה, המפקד השתולל – והרב? הוא רק חייך וענה תשובה גאונית

גדולתה של מידת הביטחון בה' מתגלה במלוא עוצמתה דווקא ברגעים הקשים ביותר. סיפורו של רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, מתלמידי הסבא מנובהרדוק, הוא שיעור עמוק ומעורר השראה על אמונה בלתי מתפשרת. בעיצומו של מחנה עבודה סובייטי, בין עשרות גויים ובתנאים בלתי אפשריים, הוא מצא דרך לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה. ברגע הזה, מתוך תחכום, אומץ ותושייה, הוא הצליח להדליק אור רוחני ולהפיץ את אור האמונה גם במקום שבו החשכה הייתה עזה מכל.

"שנה אחת בימי חיי", סיפר הרב גלינסקי בשיחה שהופיעה בספר "דורש טוב", "הקומוניסטים תפסו אותי, ובהגיע חנוכה שהיתי במחנה עבודה, ביחד עם 80 גויים. טיכסתי עצות בנפשי כיצד אדליק נרות חנוכה.

"פתאום נפל לי רעיון בראש: בתקרת החדר היתה עששית נפט. ניתן להגביר, או להחליף, את עצמת הפתילה על ידי סיבוב בכפתור. ישבתי בכלא הסובייטי, והחילותי להתפלפל עם עצמי: האם על ידי שאסובב את הכפתור ואגביר את עצמת הפתילה, נחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?

"פסקתי לעצמי: כן! אם בשבת, מי שיעשה זאת ייחשב למבעיר אש בשבת, מדוע לא יחשב לי הדבר שהדלקתי נר חנוכה?…

"הבעיה הגדולה שלי היתה", אמר הרב, "שאני נמוך מאד. כולכם רואים ויודעים על כך. איך אגיע עד לתקרה לסובב את הכפתור?

"למזלי הרב, כל האסירים הגויים רחשי כבוד כלפי. הם העריכו מאד את העובדה שלא אכלתי את מנת הבשר הזעומה שהגישו לנו, והייתי מסתפק רק באכילת הירקות. הם ראו אותי מתפלל כל היום וכיבדו אותי משום כך. בלית ברירה סיפרתי להם את כל הענין וביקשתי את עזרתם.

"הם הסכימו מיד, ואחד מהם, בריון, 2 מטר גובה, שודד מועד, הרים אותי על הכתפיים, והחזיק ברגלי שלא אפול.

"ברכתי בקול רם את שלושת הברכות. עשיתי פרסומי ניסא לפני גויים. הרי חז"ל (שבת כא ע"ב) אמרו מצותה עד שתכלה רגל מן השוק. ועדכמה? עד דכליא ריגלא דתרמודאי", שלפי אחד הפרושים הכונה לגויים.

"אולם, כשבאתי לסובב את הכפתור, ולהגביר את האור – העששית כבתה! חושך מוחלט השתרר בחדר... הבריון זרק אותי מעל כתפיו, וכולם החלו לצעוק ולדפוק על הדלתות.

"כעבור 2 דקות הופיעו 10 סוהרים, עם נשק שלוף בידיהם, ושאלו בקול מאיים: 'מי כיבה את העששית?' 80 אצבעות הופנו כלפי… נלקחתי אל המפקד, ששאל אותי: 'אתה כיבית את המנורה?'.

'כן', השבתי.

"המעשה שעשית חמור מאד! עברת על חוק מספר כך וכך בספר החוקים. העונש הקבוע על עבירה זו הוא: מאסר 3 יממות בצינוק".

"צינוק הוא חדר קטן מאד, מלוכלך ושורץ עכברים, שאין אפשרות אפילו לשכב בו. כל הזמן צריך לעמוד על מקום אחד, בלי אפשרות לזוז.

"כששמעתי את פסק הדין, החילותי לקפוץ משמחה, לרקוד: 'תודה רבה לך, ריבונו של עולם! תודה רבה לך שהכנסת אותי לצינוק!' התחלתי לשיר עם כל ההתלהבות: 'ברוך אלוקינו'…

"האיש חשב שיצאתי מדעתי… 'מדוע אתה כל כך שמח?' שאל. 'ככל הנראה אינך יודע מה זה צינוק'…

"עד שכבודו שואל אותי למה אני כל כך שמח", השבתי, "ישאל אותי, תחילה, מדוע כיביתי את המנורה?".

"צודק. בסדר. מדוע כיבית את המנורה?".

"הלא תבין", התחלתי להסביר, והקב"ה יסלח לי על השקר שהוצאתי מפי… הייתי במצב של פיקוח נפש… "יש בדת שלנו מצוה, המובאת בשולחן ערוך, שיש לשבת 8 ימים בצינוק… חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לקיים את המצווה? ואז החלטתי לעשות מעשה: לכבות את המנורה, שכן ידעתי כי העונש הקבוע בחוק על העבירה הזאת הוא ימי צינוק. אני שמח שאוכל לקיים את המצווה שלנו"…

"אם כך – תשכח מזה", השיב המפקד. "אנחנו הקומוניסטים לא נעזור לך לקיים מצוות… אתה לא נכנס לצינוק בשום פנים ואופן! שוב לחדרך"…

"היה זה נס החנוכה הפרטי שלי", סיים הרב גלינסקי את סיפורו.