דניאל מזרחי: החיוכים שחייכתי לאמא מלווים אותי עד היום

י"ט סיוון הוא היום הכי חשוב לי, יותר מיום ההולדת שלי.

האמת היא שהיום הזה מבחינתי הוא גם התאריך של יום היומולדת שלי - מזווית שונה...

נולדתי מחדש לפני 11 שנה, דווקא אחרי שאימי הביולוגית נפטרה.

תרשו לי לשתף מעט בסיפור חיי, ובקשר הנדיר ביני לבין אמי ז"ל.

נולדתי ברוסיה בתקופה שבה התחילה המלחמה, ואמי וסבתי התרוצצו מהכפר לעיר לחפש את האבחנה הרפואית שלי. היה איזה שלב שהיינו צריכים לברוח מרוסיה. סבתא שלי רצתה לטוס לארצות הברית, אבל בורא עולם כיוון אחרת, וכשהגענו לשדה תעופה בדיוק סגרו את כל השערים,
והיה אפשר לעלות רק על מטוס לישראל.

התגוררנו באשדוד, ורק כאן, בארץ הקדושה, וכשהעולם הרפואי ידע לאבחן מה יש לי, גילו שיש לי שיתוק מוחי מורכב.

לאחר תקופה קצרה אמי וסבתי כבר לא יכלו לטפל בי, ונשארתי בבית רפואה (הרופאים העניקו לי את השם דניאל), עד שהרווחה מצאה עבורי משפחה אומנת שאצלה גדלתי עד גיל בוגר.

לאורך ילדותי חונכתי על פי דרכי חסידות חב"ד. אני זוכר איך בכל פעם שיצאו לפעילות של הפצת מעיינות, רציתי ללכת איתם, אבל לא כל כך זכיתי...

לא אשכח את המפגשים הקצרים שהיו לי מדי כמה חודשים עם אמא, סבתי, הסבא והדוד שלי, שהגיעו ללוד, למשפחה האומנת. המפגשים הנדירים הכניסו בי אור, והרגשתי נחמה ואהבה
כלפי אמי וסבתי הביולוגיות. דיברתי איתם דרך חיוכים, ובכל פעם שאמא ליטפה אותי – החזרתי לה חיוך.

בגיל 20, נודע לי דרך המורה שלי בבית ספר. הוא לקח אותי לחדר צדדי, והודיעה שאמי נפטרה.

לקחתי את הבשורה די קשה, יותר ממה שחשבו האנשים שסביבי. קודם כל, כי בשרו לי חודש אחרי, ולא יכולתי לשבת עליה שבעה.

הבשורה הכניסה אותי לשטף רגשי, להרהורים ולחיפוש עצמי שהתחיל בקרבי. התחלתי לחפש מהי השליחות של חיי,  כמו שאלות נפוצות של גיל ההתבגרות... עד שהמורה שלי הציע שאתחיל לכתוב חוברת, שמדברת על השקפת חיי כנגד הנכות.

האמת שהתנגדתי בהתחלה, והוא אמר לי משפט שנחרט לי בנפש – "כמה שיותר תאיר לעולם, האור יחזור אליך".

לא יכולתי לסרב להצעה.

כתבתי חוברת, וזה התחיל להצמיח שורש ועוד שורש, שהצמיח עץ חיים מלאים משמעות.

אחרי תקופה קצרה המשכתי לחקור מה הייעוד שלי כאן בעולם, עד שהחברותא שהיה לומד איתי בערבים הציע לי לפתוח בספר אגרות קודש של הרבי. היה כתוב בעמוד שנפתח, "זיכוי הרבים תלוי בכבודו ובעצמו". הופתעתי, כי המורה בבית הספר אמר לי אותה נקודת מבט.

אבל לא הסתפקתי בזה. נסעתי עם שני חברים לרבי דוד אבוחצירה שבנהריה. כשראה הרב את החוברת ואת שאלתי, הרב אמר לי: תמשיך ככה. תעסוק בחיזוק הרבים, באמונה וברצון.

מאז, ב"ה, התחלתי בשליחות חיי – מכתיבת תוכן התגלגלתי להרצאות ולהפקת ערבים בנושא כוח רצון ושמחת חיים.

בכל שנה, ביום הפטירה של אמא, אני משתדל להקפיד להרים אירוע של ההרצאה, או תוכנית בתקשורת, שמדברים על סיפור חיי ועל הנתינה שאמא נותנת לי, להאיר את דרכי למען אחרים.

בשנתיים האחרונות עברתי כל מיני אתגרים בריאותיים, ולא הצלחתי להמשיך עם העשייה כמו לפני הקורונה, אבל הרגשתי שהיא איתי.

דיברתי איתה בלילות.

דיברתי גם עם אבא שלי, שהוא בעצם בוראי.

שיתפתי אותם בכל עניין, והבטחתי להם שאקום מהתחלה.

בכל פעם שאני מרגיש בירידה בבריאות, ובכל פעם שיש נפילות ברוח, אתרומם בעזרת הזיכרונות של אמי – החיוכים, הרגעים שחייכתי לאמא כשהיינו נפגשים, חיוכים מדבקים.

יהי רצון שאזכה ושנזכה כל הזמן לחייך, גם בתקופות הכי קשות. אין דרך אחרת. כי חיוך גורר חיוך, אם מחייכים לשני – זה בעצם מדבק, וגורם לשמחה...

שיר שחיבר דניאל מזרחי, והלחין וגם ערך באמצעות AI.