אם ה' רוצה שאני אהיה שמח, למה שאני לא אעשה מה שטוב לי?

היהדות מדברת על זה שה' הוא אבא אוהב, שרוצה שיהיה לנו טוב ושנהיה שמחים. תמיד ברגעים של צער, מצטטים פסוקים מהתנ"ך ומהמדרש שמראים שכשלמישהו מאיתנו כואב, גם לה' כואב והוא יחד איתו בצרה, כגון: "עמו אנכי בצרה" (תהילים צא, טו). גם לא חסרים ביטויי אהבה של בורא עולם אלינו לאורך כל התנ"ך, כמו: "אהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לא, ב), "אהבך ה' אלוקיך" (דברים כג, ו), "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א) ועוד.

עם כל האהבה הזו, השאלה הגדולה היא: אם ה' רוצה שאני אהיה שמח, למה שאני לא אעשה מה שטוב לי? למה ה' רוצה שנחייה עם חוקים קבועים, שלפעמים לא זורמים לנו בחיים?

ה' לא רוצה שנעשה משהו שעושה לנו רע, אבל הוא גם מצווה אותנו בקיום המצוות. אז איך זה מסתדר אחד עם השני במצבים שזה לא מסתדר לנו אחד עם השני? התשובה היא שהכול תלוי באיך שאנחנו מרגישים עם המצוות.

דרך אחת היא להרגיש את המצוות כמו שמרגישים כלפי שיעורי בית מבית הספר. אתם מקבלים עבודות משעמעמות להחריד במקצועות שאתם יודעים שאין סיכוי שתעבדו בהם בעתיד. 'מה הטעם?!', אתם אומרים לעצמכם. ואז מה שקורה זה, או שאתם עושים את השיעורים 'כי צריך' אבל סובלים, או שאתם פשוט מוותרים עליהם. הפואנטה היא, שאתם לא רואים מה הטעם בשיעורים האלה ולא מבינים בשביל מה זה טוב. מן הסתם שבאופן טבעי זה פשוט לא יעניין אתכם.

אבל איך אתם מרגישים עם חדר-כושר? נכון ששם הכול מרגיש אחרת? תהיו פיירים, זה גם לא בדיוק פיקניק לעשות אימוני כח. ולמרות שזה קשה, יתהפך העולם, אתם לא תפסידו אימון. ולמה? כי אתם רוצים את התוצאה של האימון, היא חשובה לכם, ואתם תעשו מה שידרש כדי להשיג אותה.

מה המסקנה? הכול תלוי בחיבור. כשמצליחים ליצור חיבור וחשק למצוות, אז כבר לא מסתכלים על זה בתור 'חוקים', אלא בתור משהו שרוצים, שאפילו רודפים אחריו, יתהפך העולם. ואיך יוצרים חיבור? זה כבר לטור אחר.