הסיוט חזר: האחות נרצחה בנובה, מאיה ניצלה מהפיגוע ברעננה

מאיה כהן מגורי בת ה-17 היא תושבת תל אביב. אתמול היא פגשה את חברתה בקניון ברעננה, ולפתע שמעה את הסירנות. תוך שניות, מאיה הבינה שמתרחש פיגוע ברחוב סמוך. היא התקשרה לאמה כדי לדווח על כך, כדי שגם היא לא תחווה טראומה. רק לפני שלושה חודשים מאיה איבדה את ליבי, אחותה בת ה-22, קצינת חי"ר ששהתה בקיבוץ רעים בזמן הטבח ונרצחה על ידי המחבלים.

"ליבי הייתה איתנו בטלפון לאורך כל האירוע ב-7 באוקטובר", שיחזרה האם בשיחה עם אתר וואלה. "זה הזוי כמה שאתמול זה היה דומה. היא התקשרה וסיפרה שירו בראש של חברה שלה, ושעכשיו היא מוטלת לידה. ליווינו אותה בשיחת טלפון עד שבסוף היא מתה. היא אמרה 'אמא המחבלים באים והם יורים עלי'. ואז שמענו יריות, והבנו שליבי מתה כשהיא השתתקה".

במהלך הפיגוע המשולב, שלי ליוותה את בתה בטלפון. היא ובתה חשבו על הגרוע מכל. "הפחד של אמא היה שאצא מהחניון ויהיה פקק, ואז המחבלים כבר יבואו ונהיה תקועות שם", סיפרה מאיה, "אמא ישר שאלה אותי אם יש לי מספיק דלק באוטו כדי להגיע לבית, כי במקרה של ליבי לא היה לה מספיק דלק כדי לחזור הביתה, ובגלל זה היא נתקעה במלכודת המוות של פקק התנועה, שם היא נרצחה".

השתיים ניסו למקד את המחשבות באיך לשרוד. "אמרתי לעצמי שזה לא יכול לקרות לי עוד פעם", סיפרה האם, שלי. "אני לא עושה את השיחה הזאת עוד פעם ואני לא מאבדת עוד ילדה. היא חייבת לחזור הביתה, אני חייבת לקבל את ההחלטה הנכונה".

הן קיבלו החלטה משותפת: מאיה התחבאה בתא מדידה בחנות בגדים, ובהמשך עברה לרכב שלה, שחנה בחניון. החשש שלה היה שהמחבלים ייכנסו לקניון. "יצאנו מהקניון ברכב ועשינו עיקוף כדי לא להתקרב לזירת הפיגוע הראשונה", סיפרה מאיה. "נסענו בפחד גדול, לא היו כמעט אנשים ברחוב יותר, רק כאלה שרצו. היו הרבה כוחות משטרה בכל מקום וזה היה מאוד לא ברור. ראינו שם המון פצועים על הכביש, המון אמבולנסים ושוטרים. אני הרגשתי כאילו אני בסרט אימה, שאני צריכה לברוח מהרעים".

מאיה וחברתה נסעו בפקק סמוך לזירה השנייה ברחוב אחוזה והצליחו להגיע הביתה בבטחה. "לא הסכמתי לנתק את הטלפון לשנייה", שיתפה מאיה, "גם כשאמא הייתה צריכה ללכת לשנייה לשירותים, אז הוספתי את אח שלי על הקו והייתי איתו על הטלפון עד שהגעתי הביתה. לא רציתי להישאר לבד ושיהיה מידע שהם לא יידעו. חשבתי שאם יקרה לי משהו הם יצטרכו לדעת בשביל להציל אותי".

"החוויה הזו של שיחת טלפון כזו, היא בלתי ניתנת להכלה". סיכמה שלי. "זה ללכת לאיבוד בשני מישורים, באחד הדופק עולה ואין לך מושג מה נכון לעשות ואיך לחשב את הסיכונים. ומצד שני אמרתי לעצמי שאין מצב שזה קורה לי עוד פעם".