"צעקתי לאימא שלי 'אל תתני לו ללכת'": האם השכולה משחזרת

"איבדתי את אבי במחדל 73', איבדתי את בני במחדל 23'" – כך כתבה על שלט יעל אלון, בעודה מפגינה עם בתה נעם מול מחנה הקריה בתל אביב. בריאיון לחדשות 12 היא סיפרה כיצד, בהפרש של 50 שנה, קיבלה הודעה דומה.

"מגיל שבע אני יתומה", היא מספרת בכאב. "זה פירק את המשפחה שלי. אני תמיד אומרת שאיבדתי אבא, אבל איבדתי גם אימא".

בנה דור הי"ד נולד אחרי שתי בנות. "אבא שלי נהרג בכ"ג בתשרי ודור נהרג בלילה שבין כ"ג לכ"ד בתשרי", היא מחברת את הנקודות. "לא יודעת, זה צירוף מקרים מצמרר".

דור המשיך את דרכו של הסבא יצחק והתגייס כלוחם ליחידת אגוז: "מבחינתי היו שלוש אפשרויות - או שהוא ייהרג, או שהוא ייפצע, או שהוא יהיה הלום קרב. לא הייתה בעיניי אפשרות שהוא ייצא מזה בסדר".

"היו ריבים בארוחות שישי ובחגים", מוסיפה אחותו נעם. "שאלתי אותו 'למה אתה צריך את זה? תלך ל-8200, תצא עם מקצוע ותרוויח כסף. אל תסכן את החיים שלך'. בגלל המצב במדינה הרגשתי שזה לא שווה. לא שווה שאף אחד ימות פה. הוא הסתכל, הקשיב ולא ענה".

כמו סבו, דור שירת כחובש קרבי. אמו יעל מספרת על יציאתו למלחמה ב-7 באוקטובר: "קיבלתי חיבוק מאוד ארוך. קצת בתחושה שלא יחזור. אפילו לפני שהוא הלך צעקתי לאימא שלי: 'אל תיתני לו ללכת, אל תיתני לו ללכת'. אך הוא בשקט שלו חיבק והלך".

דור נלחם בכפר עזה, ונפל בעת שנכנס לפני חייליו אל הבית האחרון בקיבוץ בו היו מחבלים. "בשעה 22:00 בלילה יצאתי לרגע מהבית ופתאום ראיתי שני קצינים. ישר הבנתי. שאלתי את מי הם מחפשים. הוא ענה: 'את יעל?', ומיד הבנתי.

"שמעתי אותה צורחת", ממשיכה נעם. "צרחות אימה. הייתי בטוחה שיש פה מחבלים. רצתי החוצה וראיתי את שני הקצינים. לא צריך יותר מזה כדי להבין. זו אותה בשורה שאימא שלי קיבלה 50 שנה. באותה מדרכה פחות או יותר. באותה החצר. אימא שלי גדלה בבית טרגי. היא אמרה לי: 'הבית שלנו לא יהיה עצוב. אנחנו נחיה'. וזה מילים שנאמרו בזמן השבעה, בזמן ההלם הראשוני הזה, ואני לוקחת אותן איתי. אני חושבת שכל המאבק הזה הוא כדי שנחיה. כדי שנחיה בביטחון, בשלום ובאחדות. שנחיה במדינה הזאת וננסה שיהיה לנו פה טוב. זו מלחמה על זה שיהיה פה טוב".