אנחנו צריכים בכנות לומר לקב"ה שקשה לנו, כדי שבהמשך – התשובות יוכלו להיכנס ללב

אני רוצה לקחת אתכם אחורה למוצאי שמחת תורה. יום שחור וקודר שתפס את כולנו במקום הכי כואב שאפשר. ככל שהתחילו להגיע סיפורי האימה, נהפך לאבל מחולנו. צפיתי בכל הזוועות, ניסיתי לברר על שלומם של כמה מכרים שלי (יש לי בן שהיה גר בעוטף עזה, כך שהכרנו אישית הרבה חברים משם. לצערי, גורלם של כמה מהם, בעת כתיבת שורות אלו, עדין לא ידוע). אין מילים שיכולות לתאר את התחושה הנוראית.

אחר כך התחילו להגיע התגובות. חלק חיפשו את האשמים במחדל. חלק הפכו ליועצים ביטחוניים והתחילו לתת עצות גאוניות, חלק מצאו כבר רמזים וגימטריות, וחלק סתם דרשו נקמה.

אין דרך להכיל או להבין את הכאב. זה באמת בלתי נתפס. בסוף נבין משהו. אולי. יש מושג של נחמה, להסתכל אחורה מפרספקטיבה ומבט אחר, של נצח. אבל זה תהליך שמחייב קצב וזמן מסוים. לפני ההפטרות של "שבע דנחמתא" יש גם הפטרות של פורענותא. לפני הנחמה יש אבל, וזה שלב הכרחי שאי אפשר לדלג עליו. הניסיון לדלג ולמצוא תשובות ונחמות הוא מוקדם, ועליו אמרו חז"ל: "אל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו", כי אונן לא נמצא במצב נפשי של קבלת ניחומים. זה השלב של: "וידום אהרן". לכן כל האנשים שהתיימרו לתת פרשנויות להנהגת השם בשלב הזה, פשוט גרמו לי לתגובה הפוכה של ריחוק. זה לא הזמן לחפש את התשובות, וודאי שלא להפיץ מסרים של סרטונים מייאשים משום סוג. אנחנו לא בפוסט טראומה, הטראומה עודנה מתגלגלת, ולכן התגובות שלנו, כהורים, חייבות להיות מותאמות.

אני זוכר שבזמן "שומר החומות", דיברתי על זה עם הרב אורי זוהר זצ"ל. הרב לימד אותי שעל זה צריך להתפלל. צריך לבקש מהקב"ה שיתן לי את הכוח להחזיק מעמד בזמן הקשה הזה. כמו שדוד המלך ע"ה מציף את קשייו, את אתגריו, לא מתעלם מהם (כמבואר באינספור פרקי תהילים), כך גם אנחנו צריכים בכנות לומר לקב"ה שקשה לנו, כדי שבהמשך – התשובות השכליות על צירי הלידה בדרך לגאולה יוכלו באמת להיכנס ללב. זה מה שעשיתי, במקביל לסינון מסוים של רעשי רקע של דברים שגרמו לי לייאוש ולדיכאון. זה מה שעזר לי להחזיק קצת את הראש מעל המים.

ואז קיבלתי טלפון ממישהו שהזדהה בשם אליה. לא זיהיתי, לא את שמו ולא את שם משפחתו. הוא היה איתי בתפילות ראש השנה, ודיבר עם בני, שסיפר לו שהוא גר בעוטף עזה, ולכן התקשר לדרוש בשלומו, לשאול אם הוא צריך משהו. כשסיפרתי לו כמה אני מתרגש שהוא חשב עלי, הוא שיתף אותי שלפני כמה שנים הוא שכל את בנו, ובאחד משלבי ההתמודדות הוא הבין שכדי לא ליפול ולהתרסק, הוא בוחר לקחת את הכאב הזה כמקפצה, לדאוג לאחרים ולחזקם במה שהם צריכים.

אז כנראה שזה תפקידנו בעת הזאת (ומי יודע מה יקרה עד פרסום השורות). צריך תהילים ותפילות לרחמים על כל עם הקודש, ולנסות להיאחז בכל מה שיתן לנו כוח במסע הלא פשוט שלפנינו, ולדאוג לצרכי הסובבים אותנו, במיוחד לילדים ולנערים שלנו. זה קריטי. עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב, וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ.