סיפורים קצרים

תחרות הסיפור הקצר: סימני ישראל

בתוך מוסד שיקום גויי כמעט לגמרי, פוגשת אישה באדם מפתיע, ושומעת את סיפורו ואת סיפור התפילין שהוא מניח במקום הכי לא צפוי שיש

  • ט' חשון התשפ"ד
(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

נכנסתי בשער המפורזל של המוסד לפגועי מוח, מתכוננת לאייש את מקומי בתורנות המשפחתית. להגיע מצפון תל אביב, מקום מגורי, לוקח לי לפחות שעתיים של טרטור בדרכים, אך אין ברירה. כולנו התגייסנו עבור ליבי שלנו, בת אחותי שנכנסה לכאן במצב קליני לא פשוט. ההנחיה שקיבלנו היתה להיות נחמדים לצוות כמה שיותר. להודות מכל הלב, לפרגן. להביא מחוות, ככה סתם, רק בשביל השוחד המותר והראוי, שיגרום להם לדאוג לליבי הכי טוב שאפשר. כל אחת מאתנו מצליחה להגיע לכאן לזמן קצוב של שעתיים תורנות ולא יותר, ואילו הם נמצאים עם ליבי 24 שעות ביממה. חשוב שידעו שאנו מעריכים אותם. 

מרחתי את החיוך המרוצה על פני, ונכנסתי ללובי הרחב, שעציצי גרניום מטופחים תלויים לאורכו, ווילונות בהירים מתנפנפים על חלונותיו; מקדימה שלום לסוניה שעמדה בדלפק המזכירות, מנסה להתעלם מהמוזיקה הלועזית שהתנגנה ברקע, ומהאווירה שהייתה רחוקה מתורה ויראת שמיים. נראה שהמקום הזה מעסיק יותר גויים מיהודים. עובד זר אחד עבר עם המטופל שלו, מדבר בקולניות עם חברו המצוי מעבר לים, או אולי אצל איזה סבא בהוד השרון. עוד עובד הסיע נערה פגועה לחדרה במהירות שנראתה לי מוגזמת. מספר מטופלים כונסו במרכז הלובי עם המטפלים הזרים שלהם. הזדרזתי לחדר שלוש, להביא גם את ליבי מחדרה אל הלובי.

בדרך כלל, בשעה כזו ג'קי מגיע, ומפיח במקום האפרורי הזה רוח שמחה כלשהי. פניו צבועות לבן, סביב עיניו עיגולים שחורים, לרגליו מוצמדים סנפירים ארוכים, ואף אדום ומשעשע זרוע באמצע פרצופו. ליצן רפואי, קוראים לזה. ג'קי, שנראה שמוצאו מדרום אפריקה, הוא הדמות האהודה ביותר כאן במוסד. תפקידו לשעשע את החולים, להצחיק ולרומם את רוחם, להכניס בחייהם המדוכאים נצנוצי שמחה וחיות. ואכן, הוא עושה זאת היטב. גם לג'קי היינו נוהגים להודות מקרב לב על שירותי הבידור שהוא מספק למטופלים, וליבי שלנו ביניהם... ג'קי נהג לחייך חיוך ענק מאוזן אל אוזן. "ליבי משהו משהו!", החווה על ליבי, שישבה חסרת הבעה ובהתה במרחב.

אין מה לומר, הגוי הזה הוא באמת חסיד אומות העולם, שמגיע לו גן עדן מכובד של גויים שם למעלה. אפשר לראות במוחשיות איך הפנים הנפולות של החולים מתרוממות למראה פעלוליו הקולניים. "לא תחנם", אך בלי ג'קי, המקום הקודר הזה היה עוטף בביצת דיכאון את יושביו. טוב שיש כאן מישהו שלוקח את החיים על צידם הפחות כבד, או לפחות עושה את עצמו ככזה.

התיישבתי על אחת הכורסאות, ממקמת את ליבי סמוך ונראה, אך משום מה הזמן חלף, ודמותו של ג'קי לא נראתה. מוזר. איפה הוא יכול להיות? ומה אעשה עם ליבי בשעתיים הבאות שלנו יחד? מהווילון המתנפנף נגלתה הגינה המטופחת של המוסד. בחוץ הכול מלבלב וירוק, כנראה הגנן עושה עבודה טובה. אצא עם ליבי החוצה לחצר, ונעביר את הזמן בנעימים בטבע, החלטתי. לנשום אוויר צח ייטיב את ההרגשה של שתינו. דחפתי את כיסא הגלגלים ויצאנו לחצר. רוח טובה קידמה אותנו, ועצי השסק והתפוז היו מעוררים השראה. טיילנו בין השיבולים, כשאני משתפת את ליבי מהרהורי לבי במראות אותו השבוע, מספרת לה כמה היא יקרה וכמה כולנו מתפללים עליה תמיד. גם מבקשת רחמים ממי שהרפואה שלו, שישלח לכאן, למוסד האומלל, הרחוק והמנוכר משפע ישועותיו. אנא...

בעוד אני ממלמלת, שמעתי רחש מאחורי, קולות עלים מתנגשים אלו באלו, וצעדים. הסתובבתי בבעתה. מי נמצא כאן חוץ מאתנו, ואיך לא הבחנתי בו קודם? המחזה שנגלה לנגד עיני עלה על כל דמיון.

בין העצים נראתה דמות עטורה בתפילין, מתמזגת בצבעי השמיים המתחלפים. לפתע זיהיתי קוקו קופצני. היי! ממתי גוי מניח תפילין? ורגע – אולי הוא בעצם לא גוי בכלל? ג'קי!

עמדתי מסומרת למקומי, מתבוננת בנעשה בעיניים פעורות. ג'קי הבחין בכך. "אתה יהודי?", מצאתי את עצמי שואלת. בסוף מתברר שהטוב שבו שייך לעם ישראל. "ואלה?", התבלבלתי שוב. "תפילין כשרות, אמתיות?".

"יהודי, בטח יהודי. ואם את שואלת, אספר לך את הסיפור של התפילין שלי".

וכבר פרש בפני סיפור שמרעיד אותי עד עצם היום הזה, ומלמד אותי מוסר על נשמות ישראל הקדושות, מאין הן לקוחות.

* * *

את אמא שלי אני לא זוכר, גם לא את אבי. הם לא רצו בי, ובמילים אחרות – נטשו אותי. כשהייתי תינוק הכניסו אותי למוסד סגור, ושם גדלתי. זה היה מוסד קשה ומנוכר. המנהל נהג בנו ביד קשה, כל תעלול קטן זיכה את מבצעו בנחת זרועו. העדפתי להתחמק ממנו כמה שיותר, ובכלל – להיות רובוט טוב, לא לעורר מהומות, לחיות מתחת לרדאר של המדריכים ולהעביר את חיי בשקט.

יום אחד, ילד גדול דפק על דלת חדרי והודיע לי שהמנהל קורא לי. "הוא אמר שתבוא אליו תכף ומיד!", הוסיף בנימה חמורה. "המנהל?", עצם המילה העבירה בי רטט של אימה. לא עשיתי שום דבר מיוחד היום, למדתי כנדרש, ומילאתי את חובותי. מדוע הוא נטפל אלי לחינם? חשבתי להתחמק ולא להגיע לחדרו, אבל ידעתי שאז רק אחטוף יותר. ברגליים כושלות נשאתי את עצמי לעבר החדר המפחיד ביותר בעולם, מתעלם מלחשושי הילדים שליוו אותי ברחמים גלויים. נכנסתי פנימה כשפני מושפלות, מוכן ומזומן לקבל את גזר דיני.

"שב, ג'קי היקר", שמעתי מעלי את קולו של המנהל. אף פעם לא שמעתי את קולו נעים כל כך. הוא לא היה תקיף או כעוס, הוא היה אפילו חביב וקצת מתקתק. מה ארע לו, למנהל? ממתי מישהו יקר בעיניו? העזתי להרים את עיני ולבחון את השטח בחשש. ליד המנהל ישבה אישה לא מוכרת. הבעת פניה הייתה רצינית, והיא הסתכלה עלי בריכוז, כאילו היא מכירה אותי מאיזה מקום. התיישבתי כנדרש וכבשתי את עיני בקרקע.

"אני אמא שלך", הודיעה האישה הזרה בקול קר, לאחר דקת שקט שנדמתה לי כנצח. כאילו מודיעה על תחזיתמזג האוויר של מחר, או על תפריט ארוחת הצהרים. שום שריר לא נמתח בפניה. אפילו בחלומות הבלהה החשוכים ביותר לא דמיינתי שזה יהיה קולה של אמי, ושכך תראה הפגישה שלנו. "חשוב לי לתת לך את זה", קרבה אלי שקית אטומה, מתוכה הציצו קופסאות שחורות ומבריקות. "דע לך שהיום הוא יום הולדתך השלוש עשרה. אתה בר מצווה, ואתה יהודי. יהודים מניחים תפילין. לכן הבאתי לך את התפילין האלו. אני מבקשת ממך שתניח אותם כל יום. תברר איך מניחים תפילין, כי אני בעצמי לא יודעת", סיכמה, ונעמדה במקומה, מכתפת תיק צד, תוך שהיא ממלמלת משהו על אוטובוס שצריך להגיע בעוד מספר דקות.

כך הגיעה הפגישה לסיומה. המנהל הורה לי להודות לאמי ולצאת מהחדר. אני כמובן צייתי, מרגיש שידי רועדות בתוך שקית הניילון הקשיחה שלקחתי עמי. קיבלתי תפילין. מאמא קיבלתי אותם. אמא שלא רוצה אותי. אמא שאפילו לא התעניינה בי. רק נתנה לי תפילין והלכה לה.

נכנסתי לחדרי והתחפרתי בשמיכה הדקה יחד עם שקית התפילין הדוממת. דמעות תסכול עלו בעיני. למה שאקשיב לה? מה פתאום היא מגיעה אלי ונותנת לי הוראות? מי נתן לה את הזכות להגיד לי מה לעשות כשהיא מתנכרת אלי מיום שנולדתי?

אך משהו חזק ממני אמר אחרת. "ג'קי, אמא זו אמא. ואם אמא שלך אמרה לך להניח תפילין כל יום, אתה תברר איך עושים את זה ותניח אותן בכל יום!".

אז הייתי בן 13, עתה אני בן 33. ותאמיני לי, גברת שטרן, שיום אחד לא פספסתי להניח אותן. הנה, אפילו היום, ראיתי שהשמש עומדת לשקוע, ואמרתי לעצמי, ג'קי, רוץ מהר, תניח ותחזור לשמח את החולים. תעשה את מה שאמא שלך אמרה לך!".

וכבר חלץ תפיליו, נשקן נשיקה שאין לטעות בה, והזדרז לחזור פנימה, על עגיליו, קעקועיו ותחפושת הליצן שמלווה אותו דרך קבע.

עמדתי נטועה במקומי, לא מסוגלת לזוז ממקומי. החיצוניות התקלפה לה באחת. עולם הפוך ראיתי! אם יש שאר רוח כזה, התעלות נפש כזו, מתוך חשכה וגלות כזאת – הגאולה קרובה מאוד. יש לבורא עולם את מי לגאול! אפילו ריקניים שבך, כלל לא ריקניים. מלאים וממלאים, שמחים ומשמחים.

ג'קי הולך לשמח ולשמוח עם החולים, לרומם נשמות, אף על פי שאת נשמתו שלו איש לא רומם מעולם. ג'קי יכול היה להיות טיפוס אכזרי וקר, כמו שהתאכזרו אליו החיים. יכול להיות מלא טינה, רוגז ומכאובות, להלך אימים על כל רואיו. אך הוא בחר לחיות. הוא טוב ורחמן, ויש לו מצווה קדושה שהוא מחזיק בה במסירות נפש, נגד כל היגיון.

וכבר לא נראה לי המוסד קודר כל כך. וכבר הבטתי בכל יציר כפיו של בורא עולם אחרת לגמרי. במקום שיפוטיות, נכנסה לה השתאות. מי יודע מה הסיפור של נשמה יהודית? מה עומד מאחורי הפוזה והריחוק? אילו יהלומים היא מסתירה? רק משיח יבוא ויגלה לכל אחד מה עבר עליו בגלות הזאת, ויעלה על נס את כל אותן נקודות יהודיות שהבליחו ונצצו מתוך קושי ומצוקה. כמו בגאולת מצרים, כך בגאולה העתידה. ואראך מתבוססת בדמיך, דם מילה ודם קורבן פסח. דם תפילין ודם "ובחרת בחיים". דחפתי את כיסא הגלגלים פנימה, מזדרזת לצפות יחד עם ליבי בפעלוליו של ג'קי.

תגיות:סיפורים קצריםתחרות הסיפור הקצר

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה