"כל כך רציתי שהוא יצעק בתפילה, ואז..."

כל כך רציתי

שהוא יצעק בתפילה.

שיוציא איזה קול

שיגיד משהו

שמשהו ירטיט לו את הלב

יפתח משהו בהכרה שלו.

אבל כלום לא קרה.

הוא ישב לידי רוב התפילות

ראש תקוע בצד אחד

מידי פעם סובב אלי את הראש

לאחר שלחשתי לו באוזן

ובקשתי שיסתובב

שזה כמובן ריגש אותי

אבל רציתי עוד.

הוא מפיל את הראש

מתמתח

מנסה לעשות בטיטול

בזמן תפילת הלחש.

מנעד של רגשות

לאורך כל התפילות.

הגיעה נעילה.

תפילה חזקה

מרגשת

זמן החתימה.

סוף סוף הגיעו גם הדמעות

שמיאנו לצאת בראש השנה ובתפילות.

אבינו מלכנו חותמנו.

חותמנו.

תחתום אותנו לחיים טובים.

רגעים מרוממים.

"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך"

אני שרה לאיתן מיכאל באוזן

כי אני יודעת שהוא מכיר את התפילה הזאת 

ואז

הוא מסתכל עלי.

מתמקד בי.

מחייך.

פותח את הפה

ומנסה לשיר

ואני אומרת לו

איתני, תשיר, תוציא קול...

והוא מנסה

וזז בעגלה

ויש נשים שקולטות שקורה פה משהו מיוחד

ומסתכלות

ומחייכות אלי

והוא מנסה להוציא קול

ומתרגש

והקול לא יוצא...

ועוד שיר שהוא מכיר:

" אבינו מלכנו חוננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד, והושיענו"

ושוב

הוא מסתכל עלי

מיישיר מבט

ומנסה לשיר.

וואו

זה היה מרגש.

לא יצא קול

אבל ראו את ההתרגשות שלו

את ההתאמצות שלו

לשיר

להגיד משהו.

עשר שנים

בכל שנה

הלב שלי כואב בתפילות.

מבקשת כוחות

להמשיך ולהתמודד בגבורה עם הנסיון הקשה הזה.

והרגעים הקטנים - גדולים האלה

נותנים לי מנת כוח.

למדתי לא ליפול מחוסר ההצלחה

אלא להתרומם

מההצלחות הקטנות האלה.

אולי בסוכות

בצל הסוכה

עם השירים השמחים שאני משמיעה לו

עוד משהו קטן יזוז

ונזכה לשמוע את קולו.

יום טוב

ריעות לוי

רמלה