"אתן לו חיבוק גדול, את זה הוא בטוח יבין": ריעות לוי מחכה לבנה בפוסט מרגש

איתני בנופשון מיום שישי
ואני עוברת מנעד של רגשות.
מצד אחד, משוחרר לי.
לא רואה את הכאב על מצבו מול העיניים.
לא צריכה לקום מוקדם לשים אותו בהסעה.
אין לי זמן שאני צריכה לחזור הביתה לקבל אותו.
לא צריך להאכיל אותו, שזה לוקח הרבה זמן,
אפשר לצאת לכל מקום
בלי לחשוב פעמיים...

מצד שני, ריק לי...
הוא מאוד חסר לי.
הנתינה היא דבר שמאוד ממלא
מספק
והוא לא איתי.
קשה לפעמים לראותו בתמונות שהמתנדב שולח כי הוא לא תמיד נראה טוב,
חם לו.
הוא יורק הרבה.
מאכילים אותו שם
ואני רואה תמונות שלו בזמן האוכל
וזה כואב.
המתנדב שלו מדהים
רק רוצה לעשות לו טוב ולשמח אותו
אין לי מילים להודות לו.

אבל עוצמת הפגיעה שלו עולה כשרואים כמה קשה לטפל בו.
כמה הוא חסר אונים. כמה מצבו קשה.

אני רואה תמונות שלו
וחושבת
איך הגעתי בחיים האלה למצב שיש לי כזה ילד עם פגיעה כל כך קשה.
כמה החיים שלי מורכבים
ולא רגילים.

ואין תשובה
יש דברים שצריך לקבל אותם ולא לשאול שאלות,
כי אין תשובות.
   
הכאב הולך וגדל.
הגוף שלו בשלבי התבגרות
אז יש יותר אבחונים לא פשוטים על העצמות, הגב, האגן
צריך הרבה כוחות קדימה.
כי הדרך עוד ארוכה
ולא רואים את סופה.

אני לומדת הרבה
מתמקצעת.
מוסיפה לי עוד ועוד עשייה לחיים
כדי להרגיש משמעותית.
כדי להפיג במעט את הכאב שמלווה אותי.

אז
מחכה כבר למחר לפגוש אותו.
לא אשמע חוויות
וגם לא מה עבר עליו.
אבל אתן לו חיבוק גדול
ואגיד לו כמה התגעגעתי אליו
וכמה היה חסר לי.
את זה הוא בטוח יבין.

ריעות לוי
רמלה