איך יתכן שבחתונה של הילדים שלנו יגרשו אדם שמגיע לאולם?! התשובה המפתיעה של המחותן

בימים אלו חזרתי ממסע הרצאות בחו"ל. בשבת של המסע דיברתי לפני קהילה דתית אמריקאית חשובה מאוד. הרציתי שם על גודל מעלת לימוד הזכות, והארכתי עד כמה צריך להפליג בלימוד זכות, גם אם לפעמים זה דורש מאמץ ולא קל למצוא את קו הזכות. הסברתי שאם נפנים באמת שבכל אדם ובכל מעשה יש צד זכות ואם נתאמץ למצוא את זה, בלי שום ספק שגם נמצא זאת.

בתום ההרצאה ניגש אלי יהודי יקר וסיפר לי את הסיפור המלמד הבא: לאחרונה הוא השיא את בתו הבכורה לחתן בכור למשפחתו. כל השידוך התנהל בצורה הנפלאה, המכובדת והמכבדת ביותר. לכל אורך ההתנהלות לא היו בין המחותנים שום ריב או דברים, הכל הלך למישרין והאדם שניגש אלי קיבל את הרושם שהמחותן שלו הוא אדם יוצא דופן ובעל מידות מיוחדות.

יום החתונה הגיע.

החתונה נחוגה ברוב פאר והדר באחד האולמות הגדולים בוויליאמסבורג שבארצות הברית. שני המחותנים עמדו בכניסה לאולם, זה בצד אחד וזה בצד השני, כל אחד מקבל את פני אורחיו שלו. המרחק ביניהם היה כחמישה או שישה מטרים – מרחק שהדי דיבור יכולים בקלות לעבור דרכו, אבל מאפשר גם תחושה של פרטיות בקבלת הפנים.

האורחים הגיעו. ניכר היה בהם שהם שמחים להשתתף עם המחותנים ביום שמחתם וניכר היה במחותנים שהם שמחים לקבל את פני האורחים הבאים.

הזמן עבר, והנה מחותן א' – אבי הכלה שמספר לי את הסיפור – רואה לפתע יהודי נשוא פנים מגיע אל האולם, פונה אל אבי החתן, לוחץ את ידיו מאחל לו מזל טוב. ואז הוא שומע בבירור כיצד אבי החתן אומר לאורח: "קיין איינער האט דיר נישט גערופן", ובעברית – אף אחד לא קרא לך. המחותן נדרך ומחדד מבט ואוזן, ככה אומר אבי החתן לאורח? ככה הוא מסלק אורח מהחתונה?

המחותן שלנו, האיש שעומד מולי ומספר את הסיפור, אומר לי: "הייתי בשוק! ממש מעשה של קמצא ובר קמצא! להגיד לאורח שמגיע לחתונה 'אף אחד לא קרא לך'? להלבין פנים ולגרש מישהו? ובשביל מה? בשביל להרוויח עלות של מנה? לאיפה הגענו? לא הייתי מסוגל לשאת את זה. האמת שגם לא האמנתי למשמע אוזני, המחותן הצטייר בעיני עד עכשיו כאדם אציל נפש ובעל מידות טובות, לאן התנקזו כל אלו ברגע האמת? ויותר מזה, נדהמתי מאצילות נפשו של האורח. הכרתי אותו מעט מהקהילה אבל לא ידעתי שהוא אדם כל כך מיוחד. ככה, לקבל את הסילוק בשלווה, לומר 'אוקי' וללכת בלי שום סצנה?.

"אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שבחתונה של הילדים שלנו ינהגו כך. אני חייב לשאול את המחותן מה קרה. חיכיתי לרגע של שקט, וכשהכניסה הייתה ריקה ואף אורח לא הגיע, צעדתי את המטרים הספורים שהפרידו בינינו, הנחתי יד על זרועו של המחותן ואמרתי: 'מחותן יקר תסביר לי. אז הגיע אורח בלי הזמנה, ככה לגרש אותו מהחתונה? ככה להוציא אותו מהשמחה? לומר לו פשוט – אף אחד לא קרא לך? בשביל מה, בשביל להרוויח עלות של מנה?'.

"המחותן הביט בי בשאלה, כמו לא מבין על מה אני מדבר, ואז חייך חיוך רחב. 'תשמע את הסיפור', אמר לי, "אתמול בבוקר הלכתי למקווה לטבול את הכלים של הזוג הצעיר. כשטבלתי אותם, הטלפון הסלולארי נשמט לי מכיס החולצה ונפל לתוך הבור של המקווה. במאמצים גדולים הצלחתי לשלות אותו מהמים אבל אז נוכחתי לראות שהוא התקלקל לחלוטין, ואין שום דרך להשתמש בו. ברוב ייאוש אמרתי לעצמי: "אויש, בדיוק בערב החתונה! איך אסתדר עכשיו בלי טלפון?".

פתאום ניגש אלי יהודי אחד. הכרתי אותו מהקהילה, אבל הוא לא חבר שלי ולא היה בין המוזמנים לחתונה, ואמר לי: 'ראיתי שהטלפון שלך נפל למים, הוא נהרס? אויש, ומחר החתונה שלכם... תראה, יש לי בכיס סלולארי שכמעט לא בשימוש, קח אותו. מחר בערב אני אמור להיות באזור האולם שבו אתם מחתנים, אני אבוא אליך לשם ואקח אותו ממך בחזרה. רק תעשה לי טובה, אם מישהו יחפש אותי – תרשום ותגיד לי מחר, כדי שאוכל לחזור אליו". הוא כנראה שמע את מה שאמרתי לעצמי, והחליט לעזור. זה לא היה נעים, אבל קיבלתי בתודה את המכשיר, באמת הייתי זקוק לו. עכשיו הוא הגיע לקחת את המכשיר. הודיתי לו וגם אמרתי לו 'קיין איינער האט דיר נישט גערופן' – אף אחד לא חיפש (באידיש - מילה נרדפת להתקשר) אותך...'".

היהודי סיים את סיפורו המדהים, ואני למדתי בפעם המי יודע כמה עד כמה אנחנו חייבים ללמד זכות על כל אדם. גם כשאנחנו שומעים במו אוזנינו ורואים במו עינינו את מה שקורה, אנחנו חייבים לנסות לדון לכף זכות, או לפחות לבדוק את העובדות לאשורן...