סיון רהב מאיר: המאושפזים הם כבר לא "פלוני אלמוני". לכל איש יש שם, וגם סיפור חיים

הרעיון הפשוט הזה פורסם כאן לפני כשנה, כיוזמה פרטית. שמחתי לשמוע שעכשיו הוא מתרחב ופורס כנפיים: כשהרופא ד"ר אליעזר בארי התמוטט מדום לב, אשתו שירה מיהרה לשערי צדק. היא גילתה אותו מאושפז שם כ"פלוני אלמוני, תעודת זהות 000000". לא היו עליו מסמכים, והיא בעצמה בקושי זיהתה אותו מבעד לכל הצינורות והמכשירים. אז היא הכינה בבית פתק אישי על דף מדפסת, פתק שמספר מי הוא, ומי מחכה לו בדאגה בחוץ.

הצוות הרפואי התרגש מהרעיון. "בכל פעם שניגשנו למיטתו", הם אמרו לשירה, "במקום לראות אדם מורדם שלא מדבר, נזכרנו בילדים ובנכדים שלו". הם אמרו.

ד"ר בארי התאושש, ומאז הוא ואשתו מקדמים את היוזמה, עם שותפים נוספים. במחלקת טיפול נמרץ בהדסה יש כבר טופס רשמי שהמשפחות מתבקשות למלא כדי לתלות ליד המיטה: שם וגם שם חיבה, עבודה, פרטים משמעותיים, מוזיקה אהובה, ועוד. לכל איש יש שם, וגם סיפור חיים.

עוד ועוד מחלקות מאמצות את השיטה. השבוע שירה שלחה לי תמונה שצולמה בטיפול נמרץ בשערי צדק, אותה מחלקה שבה בעלה אושפז בזמנו. כבר לא צריך להדפיס דף בבית. בתמונה ששירה שלחה רואים דף רשמי של המחלקה, ובו בקשה לספר על המאושפז.

וכך נכתב בדף, שתלוי ליד מיטתו של קשיש שנלחם שם כעת על חייו. זה מה שקורא כל רופא שניגש אליו: "הייתי בגיל 17 במחנות, ברכבת לאושוויץ. יתום עם אחים קטנים ואימא אלמנה. שרדתי בעזרת ה' את התופת, כי רציתי לחיות. הייתי במלחמת ההתשה, ששת הימים ויום כיפור, ובעזרת השם שרדתי, כי רציתי לחיות. השם זיכה אותי באישה נפלאה שמחכה לי בבית, עם ילדים ונכדים ונינים, כולם מתוקים, וגם עכשיו בשלב קשה זה אני מתפלל לעזרת ה' שיחזירני בריא לביתי, כי אני רוצה לחיות!".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".