"איש חינוך נשאר איש חינוך": נאום הפרישה של מרים פרץ

מרים פרץ לא התכוננה לנאום הזה. בכירי משרד החינוך ערכו עבורה בימים אלה מסיבת פרידה, מסיבת הפתעה, אחרי חמישים שנות עבודה במשרד החינוך. הם ניסו לסכם את כל תחנות חייה של הילדה שנולדה בקזבלנקה שבמרוקו, הגיעה למעברת חצרים בבאר שבע והחלה לעבוד בניקיון בכיתה ג'. הם סקרו גם את החיים ביישוב אופירה, בשארם א-שייח', שם החלה לעסוק בהוראה. אחרי פינוי סיני הגיעה המשפחה לגבעת זאב. פרץ ניהלה שם במשך 22 שנה את בית ספר תל"י, ועד לפרישה כעת עבדה כמפקחת.

בימים שבהם כל שר חדש מביא את הרפורמות שלו למערכת החינוך, הנה מה שאומרת מי שעבדה בה ברצף מגיל 18 עד גיל 68:"אני מרגישה שבכל יום ויום הצלחתי לפעול מתוך חדוות עשייה ומתוך יראת כבוד למקצוע. אלה שני דברים מאוד חשובים. בכל בוקר התפללתי את התפילה של רבי נחוניה בן הקנה, שהיה אומר בכניסה לבית המדרש: 'שלא תארע תקלה על ידי'. וכשיצא מבית המדרש, הוא הודה על חלקו באותו היום. כך גם אני. התפללתי.

"החינוך הוא מפעל החיים הכי גדול שלי, מלבד הקמת משפחתי. שני בניי, אוריאל ואלירז, נפלו, בעלי אליעזר נפטר, ובעבודה החינוכית מצאתי נחמה. הייתי רואה את ילדי כיתה א' ונזכרת באוריאל ובאלירז שלמדו גם הם בבית הספר שניהלתי.

"הכרתי במהלך השנים אלפי הורים, ותמיד ניסיתי להוביל תהליכים ביחד איתם. אמרתי להם תמיד שאני והם ביחד, שותפים, באותו צד ולא בשני צדדים. הם הרי הפקידו בידיי את הדבר הכי יקר שיש להם.

"איש חינוך נשאר איש חינוך. אמשיך לפגוש ולהרצות, אבל בעיקר: כשאראה נייר ברחוב אני ארים אותו, כשאכנס לסופר אבדוק מה שלום הקופאית וכשאעלה לאוטובוס אומר שלום לנהג. מחינוך לא פורשים".

בהצלחה, מרים. גם כגימלאית של משרד החינוך, תמשיכי בתפקידך כמרים פרץ.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".