אפרת ברזל
אפרת ברזל: תודה, אלוקים, על היכולת להפסיק להיות מושלמת
כדי להודות על מה שהגיע אל חייך מבורא עולם, את צריכה דווקא להקדים ולדעת מה רצית. מה כל כך היה היית צריכה, מה היה חסר, מה ביקשת, ממה דאגת, למה נזקקת
- אפרת ברזל
- א' טבת התשפ"ג
(צילום: shutterstock)
פעם שאלתי רב בשביל חברה,
באמת בשביל חברה, לא כמו שאלות שאת אומרת שזה בשביל חברה וזה באמת בשבילך, הפעם באמת בשביל החברה,
שנולדה לה תינוקת בחנוכה והיא התלבטה אם לקרוא לה שירה או הודיה.
אני מבקשת, כבר בשלב הזה של התפריט, מכל ה"שירות" ומכל ה"הודיות" לא לקחת ללב, לא להתנפל עלי.
כשמישהו אומר משהו, את לא חייבת לקחת אותו עמוק אליך.
תלמדי לעשות הפרדות, לסנן טריגרים. אני מדברת כאן בעיקר אל עצמי, לא כל דעה של כל אדם, כזו שנאמרת מצד עצמו ומופנית אליך ישירות, קשורה אליך.
את יכולה לקשור אותה ואת יכולה גם לא.
היא התלבטה בין שירה להודיה, וביקשה לעמוד על קנקנה של המשמעות העמוקה בנפש של כל אחת מהפעולות האלה בתוכנו.
חברה חמודה. מדייקת כזאת. צדיקה.
היא פתאום גם שמה לב, שרבים מילדיה נקראים על שם פעולות חיוביות - יוסף, יאיר, נתן, עודד, את החמישי אני לא זוכרת ואין לי כוחות נפש לצלצל אליה עכשיו. יש רגעים שאין בך כוח אפילו לדבר.
זה מענין הנבואות הקטנות האלה שלנו, והדרך בה אנחנו קוראים לילדינו בשמות. יש בזה טעמים קבועים, למשל, מי שאוהב מיכל אוהב גם אורי, מי שאוהב מיכאל אוהב גם יעל. בערך.
יש משפחות שכל הילדים מתחילים באלף. יש משפחות לפי נושא, אני מכירה משפחה נפלאה שכל הילדים שלהם נקראים על שם אורות, נרות ואש, יש להם המון ילדים כאלה מוארים, אחת למשל מקסימה במיוחד בשם שלהבת.
רק לאחרונה שמנו לב בבית שאצל הרב דב יפה זצוק"ל, שאנחנו כל כך אוהבים, כל הבנות נקראות על שם מצבי נפש נעימים: נחמה, מנוחה, טובה, עדנה.
זה לא במקרה.
הרב של שאלת שירה/הודיה ענה לי, הוא רגיל לשאלות של בעלות תשובה. זה אותו הרב ששאלתי אותו פעם, מתוך שדה של חובזות, איך מעשרים לחם ערבי, ואיך בודקים אותו נגד תולעים. בעלי תשובה הם בריאה מעניינת.
הרב הסביר לי שבתוך שירה, יש הודיה. אז ישיר משה את השירה הזאת, נשמת כל חי תברך את שמך, כששרים באמת ומתרגשים באמת, יש שם בפנים את ההרגש של ההודיה.
חזרתי אליה עם תשובה. הילדה כבר כמעט בת עשרים, ושמה בישראל שירה.
כשהחנוכייה עולה ומתמלאת בנרות קטנים, שמוסיפים בהירות שלא יכולה היתה להיות שם יום קודם, ואת שואלת את עצמך בשקט של ההתבוננות על הנרות, שקט שמחכים בו כולם שאמא תגמור שם כבר את התהילים שלה מול הלהבות ותטגן להם כבר לביבות, שאלתי את עצמי על מה אני חושבת שרוב הנשים הכי מודות.
או אולי, אם לחדד, כדי להודות על מה שהגיע אל חייך מבורא עולם, את צריכה דווקא להקדים ולדעת מה רצית. מה כל כך היה היית צריכה, מה היה חסר, מה ביקשת, ממה דאגת, למה נזקקת, וכשקיבלת - את יכולה להתעטף בשירה ובהודיה, שבורא עולם נתן לך, ה' מילא לך את החוסר.
אני בטוחה שכולנו עונות באינסטינקט בריא שאנו מודות על משפחה וילדים על חיים, הורים, חיוך, בריאות, ויכולת להרגיש אהבה, שייכות, כבוד וכוח לשמח אחרים. גם את עצמנו.
במוסיף והולך של השנה הזאת ביקשתי להוסיף לי הודיה אישית קונקרטית. כשאת מחברת תוספות שחז"ל קבעו בתפילה, לחיים הכי אישיים שלך, לזמן הזה בו את נמצאת עם עצמך, זה מחבר. זה שם אותך יחד עם החג. את נהיית אור בפני עצמך.
על מה את מוסיפה בהודיה משנה שעברה, על מה את מחדדת את השירה השנה, ומיד קפצה לי למחשבה תקופה. תקופה שכבר איננה. תקופה של מכביה קטנה שהייתי. תקופה של ניצחונות. התקופה הראשונה של התשובה, בה רציתי כל הזמן להראות לאמא שלי, שלא חשבה שתשובה זה רעיון טוב עבור בתה, רציתי להראות לה שהכל טוב. שצדקתי. כשהיא היתה מתקשרת לשאול מה שלומי, הייתי רק מסבירה לה כמה זה קל, ילדים, כביסה, תפילה, כיסוי ראש, בישולים, מלא אורחים. נראה לי שהיא קצת השתכנעה.
עכשיוה, כשאני יושבת מול הנרות, חכו שניה שם עם הסופגניות, אני מודה לבוראי על יכולת לגדול ולספר לאמא גם על הכישלונות שלי, על כמה לפעמים קשה לי, על שאני לא יודעת מה לעשות קודם, על הבית המבולגן שלי, ועל העוגה שצנחה לי.
תודה, אלוקים, על היכולת להפסיק להיות מושלמת, מדוגמת, מסיימת ועדיין מחייכת.