כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 19: לאחר החושך, מגיע אור גדול

בתקופת הטיפולים הכימותרפיים הייתי חלשה מאוד. שכבתי במיטה, וברקע נשמע השיר של ברי סחרוף "הכול או כלום". חשבתי לי: "איך מאישה שהיה לה הרבה, אפילו הרבה מאוד, ושהייתה פעילה ועסוקה, הגעתי למצב הזה?". כל המלכות נלקחה ממני באחת, כבר לא הייתי מנהלת חשובה, לא רעיה, לא אם, לא בת, לא אחות, לא חברה. ממש כלום! נמצאתי בשיברון לב מוחלט מהמצב. "חודשים שאני במיטה, רואה מהחלון את חילופי העונות, עץ השזיף השיל את כל עליו ופרח מחדש, ואני עדיין באותו מצב".

עצמתי עיניים והרגשתי איך הריק שואב אותי אליו, כמעין חור שחור שמושך אותי. לא היה בי כוח להתנגד. התמסרתי אליו, ובמוחי צנחתי מטה־מטה ואז נעטפת באור גדול, צח ובוהק באור יקרות ומרגישה מוגנת, בטוחה ואהובה.

דווקא שם, כשלא היה לי כלום ולא הייתי כלום, גיליתי את האורות הגבוהים ביותר שחוויתי מעודי. תחושות הרוגע, השחרור והאהבה היו עילאיים. "לית אתר פנוי מנך", אין מקום שאין בו אלוקות. וכמו שכתב דוד המלך המלך, "קרוב השם לנשברי לב". קרבת השם הגדולה ביותר שחוויתי מעודי היה דווקא במקומות הנמוכים והחשוכים הללו. מסתתר לו שם אור גדול, גדול יותר מאשר מזמני האור. כשכוח הגוף נחלש – הנשמה מאירה ביתר שאת. ממש בחינת 'כשזה נופל - זה קם'. נוכחתי להיוודע לאמיתות הפסוק "אם אסק שמיים שם אתה ואציע שאול הינך". איך בגבהים, כשנסקתי לשמיים, היה רווח ביני לבין השם, ודווקא כשירדתי לשאול תחתיות לא היה פירוד. "הנך" – הנה אתה פה, ממש לידי. הכי קרוב שיש, יושב איתי ומאיר לי בחושך.

כולנו מעדיפים להיות באור גדול, אך לעיתים גם באות תקופות של חושך. זכרו שהאור מגיע תמיד לאחר החושך, ואני מאחלת לכולכם שתהיו תמיד בזמנים של אור, אך אם יגיעו חלילה זמנים של חושך אל תחששו, שוכן שם אור גנוז, יקר מאוד מאוד.

יתרון האור תלוי בחושך, ועל אף שאנחנו לא אוהבים לפגוש אותו, הוא זה שמגדיל בתוכנו את האור.

היום אני יכולה להגיד לכם ש"כלום זה לא סתם".