עשר אצבעות לי יש: מה מיוחד באצבעות שלנו?

המדרש מביא כי עד שנולד נח, נבראו האנשים עם כפות ידיים שאין בהן הפרדה לאצבעות. נח היה הראשון שנולד עם אצבעות.

בכל אחת מכפות הידיים (והרגליים) שלנו ישנן חמש אצבעות. האגודל הוא האצבע הקצרה והעבה ביותר. הוא פונה בכיוון נגדי לזה של שאר האצבעות, וכך מסייע לנו לתפוס חפצים, להשתמש בכלים וכדומה. אחריו נמצאת האצבע המורה, שנקראת כך כיוון שהיא זו שמשמשת אותנו להצבעה – הוראה - על פריטים שונים. אחריה מגיעה האמה, שהיא האצבע הארוכה ביותר בכף היד. שמה נקרא כך כי היא משמשת למדידה של האמה המקראית – שאורכה מהמרפק ועד לקצה האצבע הארוכה ביותר. אחריה נמצאת הקמיצה, ששמה ניתן לה כיוון שהיא משמשת לפעולת הקמיצה של קרבן המנחה. אחרונה מגיעה הזרת, שמכונה בתנ"ך גם "קֹטֶן".

מלבד השימוש באצבעות לאחיזה של חפצים, גדולים כקטנים, האצבעות – ולמעשה כל כף היד – משמשות אותנו גם ליצירת מחוות שונות. כדוגמה לכך ניתן לראות זקיפת אגודל לסימון של הסכמה או אישור, הרמת אצבע בכיתת לימוד כבקשת אישור לדיבור, הצבעה על פריטים שונים כדי לסמן אותם כנושא השיחה, סימון "שקט" בהנחת האצבע על הפה, "רגע" בקימוץ האצבעות והנעת היד, ועוד ועוד.

שימוש נרחב יותר באצבעות, בכפות הידיים ובזרועות בכלל נעשה בשפת הסימנים, אשר משמשת בעיקר חירשים וכבדי שמיעה על מנת להוות אמצעי תקשורת חלופי לדיבור ולשמיעה.

השימושים הנרחבים של האצבעות יצרו גם מגוון רחב של ביטויים הכוללים בתוכם את המילה "אצבע", כמו למשל "לא נקף אצבע" – שמשמעותו "התבטל"; "בעשר אצבעותיו" – שמשמעותו "בכוחות עצמו, לבדו"; ועוד. גם החרטומים במצרים אמרו לפרעה אחרי מכת כינים "אצבע אלוקים היא", כשהמשמעות היא, כמובן, שהמכות הגיעו מידיו של הקב"ה.