כשהסרטן נקש אצלי בדלת
כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 13: מה אנחנו? אנו עבדא דקודשא בריך הוא...
היא חקרה מעט על המשפחה ועל השורשים, והוקסמה מהאידיליה ומההרמוניה, מסיפורי על אודות משפחת אמי בת 11 הילדים, שכולם מאוחדים ומגובשים, על אף השוני באורחות החיים
- לימור דגן
- כ"ו אלול התשפ"ב
(צילום: shutterstock)"אמא, את יכולה בבקשה להביא לי מים?".
את המבט המבולבל בעינה של האחות לעולם לא אשכח, יכולתי ממש לראות את גלגלי ראשה מכפילים מהירות ואת הענן שיצא לה מהראש ובתוכו השאלה: "הבלונדינית הזאת היא אמא שלה?". ואת שהוסיפה לעצמה: "מבין כל הפולקלור הססגוני שנמצא בחדר, האחרונה שהייתי מהמרת עליה להיות אמה זאת הבלונדינית". ידעתי שההמשך יבוא, וכמו שצפיתי הוא בא...
כשאחרון האורחים עזב, והמלווה התורן יצא לסיבוב, נכנסה האחות לחדרי בבית החולים. "לימור, אני יכולה לשאול אותך שאלה?". משנעניתי בחיוב היא שאלה: "מי היו כל אלה?".
עניתי לה: "המשפחה שלי". והיא שאלה: "כולם?". הנהנתי בראשי שכן, והיא הוסיפה: "אפשר לשאול מה אתם?". הבנתי בדיוק למה היא התכוונה, אבל מה כבר יש לעשות שעות רבות כל כך בבית חולים חוץ מלהתל באחיות מדי פעם? עניתי לה: "אנו עבדא דקודשא בריך הוא".
והיא חקרה: "נו... באמת, מה אתם?". ושוב חזרתי על אותה תשובה, שכולנו עבדים של הקדוש ברוך הוא, כל אחד בדרכו. היא חקרה מעט על המשפחה ועל השורשים, והוקסמה מהאידיליה ומההרמוניה, מסיפורי על אודות משפחת אמי בת 11 הילדים, שכולם מאוחדים ומגובשים, על אף השוני באורחות החיים. כמה מהם חרדים, אחרים דתיים לאומיים, אחרים מסורתיים ואחרים מנהלים אורח חיים חילוני. כולם מכבדים את כולם, כולם אוהבים את כולם, ואף אחד לא כופה את דעותיו על האחר. לכל אחד דרך משלו בעבודת השם.
כשהאחות יצאה מהחדר הרגשתי רע! רע מאוד!
באהבתה תשגה תמיד
לפני כ־14 שנה, כשחזרתי בתשובה, התרחקתי מעט מהמשפחה. לא התנתקתי, אבל בהחלט אפשר לומר שהתרחקתי. פחות אירועים, פחות שבתות, פחות טיולים משותפים. היה לי נוח יותר לוותר מאשר להתמודד עם סוגיות שלא עולות בקנה אחד עם ההלכה. דרכי הייתה קיצונית עד מאוד. כשהתוודעתי לגודל הטעות שעשיתי, התמלאתי אשמה. הם מצדם לא הבינו מה אני רוצה, לא באו איתי בחשבון כלל. "לא באת, הפסדת", אמרו וצדקו, אבל בי עלה כעס גדול על עצמי. איך יכולתי בשם השם, שכולו אהבה, שנאמר "תוכו רצוף אהבה", להבין שרצונו הוא פירוד וריחוק בין הלבבות? כעסתי על הבדידות שגזרתי על נשמתי כל השנים הללו, להיות רחוקה מהם.
נדרשו לי לא מעט זמן ולא מעט טיפולים כדי לנקות מתוכי את האשמה על האיוולת ועל העוולה, על הדרך שבה נהגתי, גם אם כוונתי הייתה טובה. לקחת אחריות על הטעויות שלי, לחבק אותם, לחבק את האישה הבוגרת ששגתה, ללמוד מהטעויות ולתקן את דרכי מכאן ולהבא. ולהאמין שגם זה היה רצון השם, הכל קרה במדויק, בהשגחה פרטית לטובתי הגבוהה.
כשהנפילה בחיי הגיעה - היא דמתה לנפילה מגורד שחקים. אלמלא המשפחה שהייתה שם ופרסה עבורי רשת ביטחון רחבה כדי לרכך את המכה – ספק אם הייתי מצליחה לקום.
את הפיסקה הבא אני כותבת מדם לבי.
משפחה היא ערך עליון, דם הוא לא מים.
שמרו על האוהבים שלכם קרוב. הם הראשונים שיהיו שם כדי לתפוס אתכם אם חלילה תיפלו.
לא משנה באיזו דרך תבחרו לחיות את חייכם – לעולם אל תשכחו מאין באתם. גם אם שכחתם ואתם עדיין פה, כל זמן שהנר דולק ניתן עוד לתקן.
ודבר אחרון, סלחו לעצמכם על "טעויות". הן חלק מהלמידה. באנו לעולם לעשות עבודת בירורים, מי שחי ועובד – בהכרח שיטעה, זה חלק מהדרך.
לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוקי.