הרבנית ימימה מזרחי בטור מיוחד לתשעת הימים: כמה גוונים יש לבדידות?

תשעת הימים זה קודם כל המועקה.

חשבת פעם למה כל כך קשה לנו?

הרי כשאת עושה דיאטה את גם מגבילה את עצמך בצורה כזו.

למה הפעם זה כל כך מעיק?

והתשובה: כי אלה ימים של תוכחה.

ובן אדם לא יכול לסבול תוכחה.

לא סתם הדור הזה, דור הקואוצ'ינג,

כל הזמן יגיד לך "הכל בסדר, הכל טוב".

כי אם תגידי שמשהו לא טוב,

אולי תידָּרשי לתקן משהו,

וזה אומר שמוכיחים אותך.

ומי רוצה תוכחה?

והנה הוא מגיע, חומש דברים, כולו תוכחה.

הצלפות, הצלפות, משה מזכיר את עוונותינו:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" - בפרשת המרגלים.

כל הנפילות. אמאל'ה! משה, למה להוכיח?

מה הקשר, ימימה, בין בדידות לבין תוכחה?

הקשר הוא הפסוק הפותח את מגילת איכה,

מגילת החורבן: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".

למילה בדד יש שלוש משמעויות:

ה"בדד" הראשון: ימימה, אין לי מה לתת לה.

כשתינוק יושב ויונק מאימו בַּ-דַּד,

היא יודעת מה לתת לו,

היא יודעת במה להיניק אותו.

ופתאום הילדה המתבגרת הזאת נמצאת במצוקה,

והיא כבר גדולה ואני כאמא לא יודעת מה לעשות. אין לי מה לתת לה!

אז הבדד הראשון הוא: אין לי מה לתת.

ה"בדד" השני: הָיְתָה כְּאַלְמָנָה. אין לי למי לתת.

יש לי כל כך הרבה לתת, אבל אין לי למי.

איזה אמא נפלאה אני אהיה,

איזה בת זוג אני אהיה, ואין לי למי.

אני כמו אלמונית בעולם הזה.

וה"בדד" השלישי, הנורא מכולם:

אין לי למי לספר שאין לי מה לתת ואין לי למי לתת.

לפחות היה לי מישהו לספר לו!

אומר הקב"ה: תקשיבי, בימים האלה אבא בא.

כשאת ממועטת בשמחה, נכנס אב.

אבא הגיע הביתה.

עכשיו יש לך את הנוכחות שלו, של תוכחה איומה, נכון.

והיא לא ממש נעימה.

אבל את לא בדד. יש לך אבא לספר לו.