"אמא, את עדיין עובדת?"

"כשהייתי ילדה קטנה" מספרת אסתי (שם בדוי) "אני זוכרת שערב אחד אמי ביקשה ממני לסדר את החדר. 'הגיע הזמן ללכת לישון' היא אמרה 'סדרי את החדר והיכנסי למיטה'. היא אף הבטיחה תגמול, 'אם תסדרי את החדר בזריזות ותשכבי יפה במיטה, אבוא לחדר שלך להתפלל מעריב".

אסתי נענתה בשמחה, סידרה יפה את החדר נשכבה במיטה ואמא כמו שהבטיחה, באה לחדר שלה ונעמדה להתפלל.

אסתי הקטנה והמתוקה הסתכלה על אמא המתפללת בלחישה. רגיעה פשטה בכל אבריה, שלוה נחה על פניה ואט אט שמורות עיניה נעצמו בעוד אמא עדיין מתפללת.

בבוקר, אמה הזריזה של אסתי קמה ונעמדה להתפלל שחרית, ושוב בחדר של בתה הקטנה.

כשאסתי התעוררה והחלה להימתח מצד לצד, היא ראתה את אמא, ובעיניים חצי עצומות היא שאלה: "אמא, את עדיין מתפללת?".

"לאחרונה ביקשתי מהילדים שלי להיכנס למיטות," מספרת אסתי שכבר אמא בעצמה לכמה ילדים מתוקים, "אפילו לא ביקשתי מהם לסדר את החדר, רק ביקשתי שיכנסו כבר למיטות כי אמא צריכה לעבוד.

"התיישבתי על המחשב, והילדים הלכו לישון באיזשהו שלב", היא משתפת. "כל הלילה עבדתי על חומרים דחופים שלא הצלחתי להגיע אליהם ביום, והייתי חייבת כבר לשלוח ללקוחות, ובבוקר אני שומעת את אחד מילדי מתחיל להימתח ובעיניים חצי עצומות שואל: אמא, את עדיין עובדת?".

* * *

אסתי מתארת תמונת מצב אמיתית. היא מתארת יום עמוס של אם יהודייה בימינו, המגדלת את ילדיה הרכים, ובד בבד גם עובדת ומגיעה למצב שאפילו צריכה לנצל שעות הקטנות של הלילה לעבודה.

אני רוצה לחזק את ידיה של אסתי ועוד נשים שמרגישות קושי בתפקיד המאתגר.

בדורנו נשים עובדות. כורח המציאות וההכרח לא יגונו.

אופן ההסתכלות על הדברים יכול לעזור עם ההתמודדות.

אפשר לחיות בצורה של "אין ברירה, זה המצב. הוא לא נעים ולא טוב ולא לכתחילה, אבל מה לעשות? זה מה יש, נקוה שיבואו ימים טובים יותר".

אבל אפשר גם להבין שלא בטעות הגענו לדור הזה, ולא בטעות נולדנו למציאות הזו.

הניסיונות המשחרים לפתחנו, האתגרים המיוחדים לנו כדור שלם ולכל אישה בנפרד, הם מאבינו אב הרחמן.

אנחנו יכולות לבוא ולומר ליצר הרע המנסה להחליש ולהעביד את נקיפות המצפון שעות נוספות: "מסירות הנפש שלי כיום לא דומה למסירות הנפש של סבתי בשנות השבעים, ואין צורך להשוות. אני חיה כאן ועכשיו, אעמוד במה שאני צריכה לעשות היום, ואחזק את עצמי כדי שיהיה לי כוח לחייך לבעלי ולילדים. זה התפקיד שלי!".

אסתי היקרה, וכל הנשים שאיתך באותה סירה. בל נשכח שגם אם הילדים רואים אותך עובדת ביום או בלילה, אבל הם יודעים ומרגישים שזה הכל רק אמצעי ולא מטרה - החיוך שלך והאהבה שלך אליהם יחסנו את נפשם, שגם היא מתמודדת עם ניסיונות של דור אחרון.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית.