סיפורים קצרים

שווה סיפור: ירושלים של זהב

סיפורה של רחל, אשת רבי עקיבא, כפי שעדיין לא סופר

שתף במייל
| ז' סיון התשפ"ב |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

כולם ניבאו לה עתיד מזהיר. היא היתה דמות מעוררת התפעלות, עדינות נפשה, האצילות, החכמה והבינה היתרה שלה היו לשם דבר. מלומדת, אשת העולם הגדול, שמה נישא בפי כל למודל של חיקוי, להערכה אינסופית. כולם היו סקרנים לדעת, מי יהיה המאושר שיזכה בה?

דבר אחד כולם ידעו – הוא יהיה אחד מתלמידי החכמים הגדולים, בחיר עולם הישיבות. זאת היתה שאיפתה ושאיפת אביה. אהבת התורה שבה לא ידעה גבולות.

דבר לא חסר לה. אביה – אחד מגדולי עשירי תבל, חולש על רוב מפעלי הארץ, מבעלי הקרקעות החשובות והנחשקות בירושלים. ברשותו מחסני מזון שמספיקים לכלכל ארץ שלמה ויותר מכך.

כולם העריכו את אביה, שהיה אוהב תלמידי חכמים ותומך בהם בכל מאודו, איש מלא יראת שמיים, שכל פועליו מוקירים ומעריכים אותו. מעולם לא השיב ריקם אף עני ואביון מתדפק על דלת, תמיד בסבר פנים יפות, היה נותן מטבע הגונה ולא נותן לאף אחד לצאת מביתו עד שיאכל וישתה כדבעי. אשתו היתה שותפה נאמנה לכל מפעלי החסד הגדולים, ופתחה את ביתה בשמחה לכל הנצרכים, יתירה מכך, היא דאגה לכל אחד מהם כאילו הוא בנה ממש.

כל נדכה רוח, חסר בית, ילד, איש או אישה. לכולם היתה כתובת אחת. הם ידעו, תמיד דלת ביתו של הגביר פתוחה עבורם, והם לא יצאו עד שישבעו וימלא רעבונם.

ובכזה בית גדלה רחל. היא ינקה את החסד כבר בפעייתה הראשונה לעולם. המידות הנאצלות שלה, הקומה והחן גרמו לשדכנים רבים לדפוק על דלתו של אביה, אבל אביה לא מיהר. הוא חפץ בחתן היאה לבתו, תלמיד חכם, בר אוריין, יודע ספר, גדול בהלכה ובלימוד. הוא לא היה מוכן להתפשר על כלום. הוא נותן נדוניה נכבדה, ומעל הכל את הכלה – כלילת המעלות.

ורחל? המשיכה בפעולות החסד שלה. הלימודים בהם היתה נתונה גנבו ממנה את רוב זמנה. מיטב המורים בעולם לימדו אותה, כמו את חברותיה מבית המלוכה.

רחל היתה נסיכה לכל דבר.

כבר מגיל קטן גילתה רחל רגישות יוצאת דופן לסביבה, היא ידעה לזהות ולראות באנשים את הטוב שבהם, את המיוחדות. וכך מידי בוקר, עת היתה מסתכלת בחלון חדרה, מתבוננת בסוכני הבית, בפועלים השונים של אביה ובכל התכונה והפעילות סביב תחזוקת ביתם, שמה לב לאחד מהפועלים. לא צעיר, גילו קרוב לארבעים, חסר השכלה, פועל פשוט, איש שלהוריו העניים לא היתה אפשרות לשולחו ללימודים, ואפילו קרוא וכתוב אינו יודע, כל זה לא מנע ממנו לעבוד אצל אביה בנאמנות, ביושרה וחריצות, בעמל כפיו.

היא שמה לב לדקויות. לנועם ההליכות, לסבלנות, למאור פנים. לרגישות שלו כלפי האחר. וזה נגע בה.

הרבה אנשים ראתה בחייה, אנשים עם מידות טובות ונאצלות. אבל כאן זה היה מעבר.

"כזה חתן אני רוצה", שיתפה חברה. "אוי לך! הוא עם הארץ, אדם נבער דעת, קרוא וכתוב אינו יודע. ובכלל, שנאתו לתלמידי חכמים ידועה, 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', אמר. מה לך, אוהבת תורה, ולו?", התרתה בה חברתה.

למחרת ניגשה אליו רחל, בודקת. "אם אנשא לך, האם תסכים ללמוד תורה?". באותו הרגע אמר לה עקיבא: "כן".

כאשר נודע לאביה הדבר. מיד קרא לבתו, לא מאמין למשמע אוזניו. דעתה נטרפה עליה. אבל רחל עמדה על רצונה להינשא לבחור עקיבא.

איש בער, פשוט, עם הארץ גמור. מה לו ולתורה.

מגודל כעסו קם אביה, ששמו היה כלבא שבוע, ואמר: "אם זה רצונך - הרי אני מנדה אותך מן הירושה, ואין לך חלק בכל רכושי".

רחל מקבלת את הדין באהבה. נפרדת מבית אביה, מכל העושר והיוקרה, עוזבת את כל הנוחות וחיי הפאר, ויוצאת אל חיים אחרים, שונים כל כך, שלא הורגלה אליהם מעולם. חיים של עוני מחפיר ודלות לא נתפסת בשכל אנוש. היא נישאת לעקיבא באחד מבתי הכנסיות. כל מה שעליה - נודב לה כתרומה והשאלה. הם גרים בבית תבן, וכל רכושם הינו קש. שם בונה רחל את ביתה, יולדת את ילדיה.

באחד הימים דופק על דלתם עני מרוד. "הבו לי מעט תבן. אשתי ילדה, ואין לי במה לכסותה", מתחנן. עקיבא ורחל ממהרים לתרום לו משלהם. "ראי, יש עניים יותר מאיתנו", מעודד אותה עקיבא, בעודו עוזר לרחל להתנקות מאניצי הקש שדבקו בה. "מי יתן ואקנה לך ירושלים של זהב", אמר לה, מנחם. תכשיט יקר ערך, שרק רוזנות ועשירות הארץ התקשטו בו. מי כמוהו ידע מהיכן הגיעה והיכן היא נמצאת, איך נישאה לו בהבטחה שילמד תורה, האמינה בו. והנה היא כאן, חיה חיי צער ומחסור שלא הורגלה להם מעודה. אך רחל עונה לו: "לך ללמוד תורה". זה התכשיט הכי יקר לה. משאת נפשה.

ועקיבא, גבר חסון בן ארבעים, שלא יודע צורת אות, יודע שהגיעה עת פרעון הבטחתו. הוא יוצא עם בנו הקטן אל מורה הילדים, וכך יושב הוא בינותם, לומד יחד איתם א-ב', כמו כל אחד מהם.

והבושה צורבת את הבשר, בוערת בנשמה. המראה שלו, מגודל, יושב בעדת ילדים מקפצת - מביך. אבל עקיבא זוכר את ההבטחה – נאמן לה. למרות הקושי והצער הוא ממשיך. ואז, ברגעי שבירה, בדרכו הביתה, הוא מביט במחזה מעורר התפעלות: טיפות מים מן הבאר מטפטפות על אחת האבנים ללא הפסקה, והאבן הקשה מפוסלת על ידם בעיצוב מרתק. הוא מביט איך כוח המים המטפטפים תדיר, בסבלנות, בנחישות, מצליח לרכך את האבן החזקה, הבלתי מנוצחת. חכם הוא עקיבא, מבין שמשמים נפגש הוא במחזה. הוא מיד מסיק זאת לעצמו.

"מה המים הרכים מצליחים לשחוק אבן כה חזקה, קל וחומר אני, שדברי תורה קשים כברזל יחדרו אלי, אל לב בשר ודם". זה היה רגע מכונן עבורו. מכאן הוא רק גדל והתעלה. דבק במטרתו – ללמוד תורה.

עקיבא התחיל ללמוד תורה. הוא נפרד מרחל, שביקשה ממנו ללכת אל בית המדרש הרחוק. הוא עזב אותה לשתים עשרה שנה. בשנים אלו רחל נותרה לבדה עם גידול הילדים, והמלחמה היומיומית בעוני ובמחסור שכרסם בם ללא הפסק. קשים חייה של רחל - אבל השמחה ניכרת עליה. עקיבא הלך ללמוד תורה, אין דבר החשוב לה יותר מכך. כל הקושי שווה לה - עבור זה.

שתים עשרה שנים של געגוע צורב בבשר, ורבי עקיבא חוזר לביתו כתלמיד חכם. עוד בטרם נכנס הביתה שמע הוא את אחד הזקנים מוכיח את אשתו: "הא לך, מגיע לך שאביך כך נידה אותך מהירושה. לא מספיק שהינך חיה בחיי דלות ועוני, אף בעלך עזב אותך לאנחות, הלך ללמוד שתים עשרה שנה". רחל לא נבהלת. בקור רוח היא עונה לו: "מי יתן ויישאר ללמוד תורה עוד שתים עשרה שנים". עם כל הקושי והצער, רחל אומרת בפשטות את הכמיהה שלה, "אני רוצה שעקיבא יגדל בתורה".

ורבי עקיבא, שמכיר את רחל, ויודע עד כמה אהבתה לתורה לא יודעת שובע, ואת שאמרה - בדיוק לכך התכוונה - מבין את שעליו לעשות. מיד פונה לאחוריו, כובש את הגעגועים וחוזר לבית המדרש ללמוד עוד שתים עשרה שנה, בדיוק כפי רצונה.

עשרים וארבע שנים עקיבא אינו בבית ורחל חיה לבדה, מקריבה את כל אשר לה, למען התורה הקדושה. באותן השנים רבי עקיבא גדל ומתעצם, ונעשה רב לעשרים וארבעה אלף תלמידים! תלמיד חכם בקנה מידה עולמי, כולם מדברים בהערצה כלפיו, תנאים מבטלים דעתם לדעתו, רואים בו את גדול הדור.

וכך רבי עקיבא, מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידיו, עושה את דרכו חזרה הביתה. אל רחל. פמליה של כל ראשי העיר, רבניה ותלמידי חכמים יוצאים להקביל את פניו ואת פני תלמידיו.

ואשה אחת, רחל, יצאה אף היא. ככה, כמות שהיא, בלבושה המרופט, לראות את בחיר לבה, האיש אשר נישאה לו – האמינה ביכולותיו, הקריבה למען כך את חייה. חברותיה ניסו להניאה, ביקשו להלוות לה שמלה טובה יותר, יקרה, אך רחל מסרבת. "זאת אני. ככה רבי עקיבא הכיר אותי".

והנה הוא מגיע אל שערי העיר, הוד פניו קורן. הנה הוא הבעל לו חיכתה עשרים וארבע שנים קשות, לא פשוטות, מלאות בגעגוע וצער. היא רואה אותו - רואה את האדם שבו שקם וגבר על החומר, והנה פרח לו איש האמת. היא נופלת לרגליו, בוכה, מנשקת. פורקן של שנים שמתפרק. הנה, היא זכתה.

ובדיוק כאן מגיעים בסערה תלמידיו של רבי עקיבא, הודפים אותה ממנו. אין יאה להתנהג כך לתלמיד חכם. לאישה מרת נפש חשבו אותה.

ורבי עקיבא נזעק: "הניחו לה! כל ששלי ושלכם - שלה!

"זאת היא האישה אשר בחרה להקריב את כל חייה, את הנוחות שלה, את היוקרה בה חיה, כדי לתמוך בי, ולהאמין שאני יכול ללכת ללמוד תורה. היא ראתה בי מעבר, היא התעקשה, נלחמה, בחוכמתה הרבה ניתבה אותי.

"כיום - כל מה שהשגתי בעמל רב, למרות כל הביזיונות והניסיונות, ההתמדה והנחישות – כולם בזכותה!".

או אז הגיע כלבא שבוע. הוא שמע על התלמיד החכם שהכל מדברים אודותיו. שאלה חשובה יש לו, והוא מגיע לרבי עקיבא, לא מזהה את חתנו.

"שאלה לי אל כבוד הרב", הוא אומר. "בת יקרה לי, אשר בקשה להינשא לפועל שלי, עם הארץ. מרוב כעסי עליה באותו הזמן נדרתי כי אני מנדה אותה מכל רכושי, ועכשיו חוזר אני בי, ואני רוצה לעזור לה ולתת לה. כבוד הרב, האם יש דרך להתיר את הנדר?".

עקיבא מזהה את חותנו, מנסה להתיר את נדרו. "האם חשבת בשעת הנדר שמא הוא יהיה תלמיד חכם?". עונה לו כלבא שבוע: "אם היה יודע אפילו הלכה אחת - הייתי נותן לו, אבל גם צורת אות הוא לא ידע". באותו הרגע מתוודע אליו רבי עקיבא, מגלה לו את זהותו. לא לכך התכוון בכעסו, והוא מתיר לו את נדרו.

מיד נותן לו כלבא שבוע חצי מרכושו, ורחל חוזרת לחיים שהכירה, חוזרת למשפחתה.

ורבי עקיבא? מקיים הבטחתו, ומעניק לה את התכשיט שהבטיח לה אי אז בימים האפלים והקודרים, בין אניצי הקש.

"ירושלים של זהב".

ולרחל טוב מאלפי זהב וכסף.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה