חדשות בארץ
יתומת צה"ל: "מתגעגעת לאבא, זה שהיה אמור ללמד אותי לרכב על אופניים"
מיכל דיין-טלקר, בתו של רס"ב כלימו טלקר הי"ד נפל בעת שירותו הצבאי, מתארת את ימי הזיכרון מנקודת מבטה, כיתומת צה"ל: "אני רוצה שהוא יחזיק את הנכדה שלו על הידיים"
- נעמה גרין
- ג' אייר התשפ"ב
(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)מיכל דיין טלקר, בתו של רס"ב כלימו טלקר הי"ד, מתארת את העול הכבד שמצופה מיתומי צה"ל ביום הזיכרון. "הקושי ביום הזיכרון הוא שכולם מצפים מאיתנו להיות הילדים של האבא הצבאי שלנו. שנהיה כמוהו. אבל אני לא כמוהו. אני לא חזקה כמוהו, לא גיבורה כמוהו, לא מעוטרת כמוהו, לא הקרבתי כמוהו, לא השקעתי כמוהו. לא נתתי למדינה כמוהו", כותבת מיכל בטורה שפורסם ב-ynet.
"כשאת יתומת צה"ל יש לך שני אבות. יש את האבא הפרטי שאיבדת - זה שהיה אמור ללמד אותך לרכוב על אופניים ולצאת איתך לקמפינג. ויש את האבא השני – החייל, זה שנפל בעת שירותו את המולדת, זה שבאזכרות שלו את שומעת הרבה מילים הרואיות כמו 'גיבור', 'הקרבה', 'עוצמה' ו'בזכותם'.
"אבל אני לא כמוהו", ממשיכה מיכל. "היריות בטקסים מפחידות אותי, חיילים על מדים מעציבים אותי, וממילא, בחלומות שלי הוא מופיע עם טרנינג ולא עם מדים.
"אני רוצה שהוא יחזיק את הנכדה שלו על הידיים. אני רוצה להתקשר לבדוק אם הוא צריך משהו. אני רוצה שהוא יזדקן עם אמא שלי. אני רוצה שלום ולא מלחמה", כותבת מיכל, וממשיכה: "לסחוב שכול צבאי זה כמו לסחוב את כל מהדורות החדשות על הכתפיים. כולם מדברים בשם החללים, בשם המשפחות השכולות. ביום הזיכרון אני סתם יתומה שמתגעגעת.
"אז בפעם הבאה שתפגשו יתומת צה"ל כמוני, אל תשאלו באיזה מלחמה אבא שלה נפל או מה היה אומר על המצב הפוליטי-מדיני בארץ. תשאלו מה היו תחביביו ואיזו מוזיקה הוא אהב לשמוע", מסיימת מיכל את דבריה, ומדגישה: "אגב, כנראה שלא נדע לענות לכם, כי רובנו לא באמת הכרנו אותו, אבל לפחות לרגע הוא יהיה סתם אבא בלי כל הטקסים מסביב".
אביה של מיכל דיין-טלקר, רס"ב כלימו טלקר ז"ל, נפל ב-1985 בעת שירותו הצבאי.