סיון רהב מאיר: אם הם רצו לעלות לארץ ישראל, למה הם לא עשו את זה?

שתי שיחות חולין שמעתי השבוע, והן עזרו לי להבין את הסיפור הגדול שבו אנחנו חיים.

הגננת אביגיל גיספן לימדה השבוע את הילדים לקראת יום העצמאות, איך עם ישראל היה מפוזר בגלויות השונות, אבל תמיד התגעגע וחלם לחיות בארץ ישראל. היא נתנה להם דוגמאות: אבותינו הזכירו את הארץ בכל חתונה כשאמרו "אם אשכחך ירושלים" ושברו כוס תחת החופה, הם הזכירו את בית המקדש גם בברכת המזון, הם ציירו בבתי הכנסת ציורים של ירושלים והיו שרים בשבתות שירים על הארץ. הילדים הקטנים פשוט לא הבינו: אם הם כל כך רצו לחזור, למה הם לא פשוט עשו את זה?

אביגיל מספרת שהתרגשה מאוד, ושזו לא הפעם הראשונה שבה הם אלה שמלמדים אותה דברים. עבור ילדי הגן הקטנים אין טבעי יותר מלחיות כאן. הם לא מכירים מציאות מורכבת של רדיפות, של עמים אחרים ששלטו כאן וששלטו עלינו, של גלות. היא ניסתה להסביר, אבל שמחה על השאלה שלהם.

ואז סיפרה לי חוקרת השואה אסתר פרבשטיין שכאשר היא הייתה ילדה לאף אחת מחברותיה לא היו סבים וסבתות. "היינו הולכים בשבתות לנשים מבוגרות מהשכונה, רק כדי להרגיש שיש לנו 'סבתא', שיש איזה דור מעלינו. אימצנו סבתות", אמרה ותיארה מציאות שפשוט לא מוכרת לבני דורי: "כשלאימא שלי נולד נכד וקראו לה בפעם הראשונה סבתא – התרגשנו נורא. היום שלושה דורות וארבעה דורות במשפחה יהודית זה דבר שנחשב מובן מאליו, אבל אין לנו מושג שזה לא תמיד היה ככה".

אלה ימים שמזכירים לנו ששום דבר הוא לא מובן מאליו. צריך רק להתבונן.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".