הרב יצחק זילברשטיין
האם לענות אמן אחר ברכותיו של הזקן ששוכח וחוזר לברך את אותה ברכה?
האם כשאנו שומעים אותו מברך (את הברכה שלמעשה נאמרת ללא צורך), מותר לנו לענות אמן, או שמא מכיון שיוצאת הברכה לבטלה, אין לענות אחריו אמן (כמבואר בשו"ע סי' רט"ו ס"ד, שאסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה)?
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- ט' אייר התשע"ה
להלן מכתב שנשלח אל הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:
אבי הישיש, שהינו ירא ה' מרבים ומדקדק גדול בהלכה, חלה באלצהיימר רח"ל, ופעמים רבות קורה, שכאשר אוכל למשל ביצה, הוא מברך עליה 'שהכל נהיה בדברו', ולאחר מכן כשאוכל את נתח העוף (שהיה לפניו בשעת הברכה על הביצה), חוזר ומברך בכוונה עצומה 'שהכל נהיה בדברו'. כעבור כמה דקות ממשיך לשתות מים (שהיו כבר מזוגים בכוס שלפניו כשבירך שהכל), וחוזר מברך שוב, בדביקות שהיה רגיל בה כל ימיו. וכן חוזר ומברך מתוך שכחה על שתייתו כמה פעמים, (ולא שייך להעיר את תשומת ליבו לטעות).
שאֵלָתי היא, האם כשאנו שומעים אותו מברך (את הברכה שלמעשה נאמרת ללא צורך), מותר לנו לענות אמן, או שמא מכיון שיוצאת הברכה לבטלה, אין לענות אחריו אמן (כמבואר בשו"ע סי' רט"ו ס"ד, שאסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה)?
השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:
מותר לענות אמן אחר ברכותיו של הזקן, מכיון שעל פי טעותו חושב שעליו לברך, וזו ברכה טובה ומעולה (על פי מחשבתו), וממילא ניתן גם לענות אחריה אמן. ומצינו בערוך השולחן שכתב (בסי' ס"ב ס"א): "נאמר במדרש על הפסוק 'ודגלו עלי אהבה', אמר רבי אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואיבת, אמר הקב"ה: ולגלוגו עלי אהבה"!
וגם כאן, ברכותיו של הזקן הצדיק נאמרות בתום לב, מתוך קירבה ודביקות בהשי"ת, ובשמים מקבלים אותן באהבה, ולכן אפשר לענות עליהן אמן.
ושמעתי מגיסי, מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שפעם אחת בירך יהודי על מרן החזון איש זצ"ל, את ברכת 'שחלק מחכמתו ליראיו', והחזו"א ענה אמן, והסביר מתוך ענוותנותו, שענה אמן מכיון שאין זו ברכה לבטלה, משום שהמברך חושב בדעתו שאפשר לברך את הברכה... וכעין זאת נאמר גם בנוגע לשאלתנו - מכיון שהמברך אנוס וחולה ועל פי מחשבתו, זו ברכה טובה, ניתן לענות עליה אמן! (ויעויין עוד בספר 'והערב נא' חלק ב' עמוד 442).
* * *
נוסיף לשאול חידה מעניינת:
איך יתכן שראובן בירך ברכת 'שהכל נהיה בדברו' על נתח עוף, ונתכוין לפטור בברכתו את כוס המים שלפניו, והנה לאחר שסיים לאכול את העוף, ועומד ללגום מהמים, הדין הוא, שכעת הוא צריך לברך עליהם שוב 'שהכל' (הגם שכאמור נתכוין לפוטרם בברכת העוף), ומדובר באופן שלא היה כאן כלל היסח הדעת או שינוי מקום, ולא חל שום שינוי במים?...
תשובה: רבינו הגראי"ל שטיינמן שליט"א צידד (בגליון 'פרי חיים'), כי אם בירך אדם שהכל על איזה מאכל, והיה בדעתו לפטור גם את כוס המים שלפניו, אלא שבשעת הברכה לא היה צמא, ורק לאחר זמן נהיה צמא - הדין הוא שלא נפטרו המים בברכת שהכל שבירך, היות ובשעה שבירך לא היה צמא, ונמצא שלא היה לו אז חיוב ברכה על המים (שהרי רק השותה מין 'לצמאו' מברך על מים), ורק עכשיו כשנעשה צמא, נתחדש לו חיוב ברכה על המים, ואם כן היאך ייפטרו בברכה הראשונה, וממילא יש לצדד שיהא צריך לחזור ולברך עליהם[1].
[1] והדברים מחודשים. ויש להעיר לכאורה מהמבואר בשו"ע (יור"ד סי' י"ט ס"ה), שהשוחט כמה חיות או עופות (אחת אחרי השנייה), מברך על כיסוי הדם של הראשונה, ועל הכיסוי של השאר אינו צריך לחזור ולברך. וביאר הש"ך (סק"ו), 'על הכיסוי השני לא יברך, כיון שבשעה שבירך על הכיסוי הראשון, היתה דעתו לשחוט ולכסות עוד'.
והקשה בגיליון מהרש"א: ולכאורה יש לחלק, שהרי חיוב כיסוי הדם, אינו בא כי אם לאחר ששחט את העוף השני, והיכן מצינו זה שיהא יוצא באופן שמברך בעוד לא נתחייב. ואם למשל יברך בערב פסח סמוך לחשיכה על מצת המצוה 'אשר קידשנו... על אכילת מצה', ויאכל כשיחשך, מסתבר שלא יצא בברכתו, ואם כן גם כאן לא יֵצא, שכן בירך עוד טרם נתחייב?!, עכ"ד. (ויש לציין לדברי הפרי מגדים (או"ח סי' ר"ו בא"א סק"ח, יעו"ש, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ו), שכתב שמי שבירך על דבר מאכל בשעה שהיה המאכל אסור עליו, כגון המברך על מאכל בערבו של יום תענית וכיוצא בזה, אם יוכל להמתין בלא היסח הדעת ובעשיות אחרות, עד שהמאכל יוּתר עליו - יעשה כן וינצל מאיסור ברכה לבטלה. ולכאורה לפי דבריו, גם המברך על מצה לפני כניסת החג יצא ידי חובה).
ועל כל פנים מתבאר לכאורה בדעת הש"ך, שברכת הכיסוי של הראשון מועילה אף לשני כיון שהיתה דעתו לכך, אף שטרם נתחייב בכיסוי השני (כי במציאות הוא אינו לפנינו); ולכאורה נצטרך אם כן לומר אף בנידוננו, שהברכה על העוף תועיל לפטור את המים, הגם שעדיין לא היה חיוב ברכה עליהם.
אכן - אמר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א - נראה שיש לחלק בין שני המקרים: בכיסוי הדם, השוחט חשב בדעתו להמשיך ולשחוט את שאר העופות, ומה שהדם עדיין לא נשפך לפנינו, הוא רק חיסרון מציאותי (חיסרון 'היכי תימצי'), שכן הדם אמור להגיע בעוד כמה רגעים, והרי זה דומה למבואר בשו"ע (או"ח סי' ר"ו סע' ה'-ו') "אין מברכים לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו. בירך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת... אבל העומד על אמת המים מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחילה". וגם כאן העופות לפניו, ועומד לשפוך דמן ולכסותו, כך שאין כאן חיסרון מהותי בעצם החיוב.
בברכה על המים לעומת זאת, בו-בזמן שהמברך לא היה צמא, הוא אינו בר-חיובא כלל (ואף אם היה שותה מים לא היה צריך לברך עליהם), וזהו חיסרון בעצם הברכה (וכאילו לא בירך כלל על מים אלא על עפר), ולכן אי אפשר לפטור את המים בברכה כזו שעדיין לא נתחייב בה כלל. ויתכן מאוד שלזה רמז הגיליון מהרש"א בסיום דבריו: 'ואפשר לחלק קצת, שכאן (בברכת הכיסוי) על כל פנים יש חיוב אילו שחט כעת', (ורק שסיים שמניין לנו לחלק כן); דהיינו, הגברא הוא בר-חיובא, ואילו היה שוחט היה מתחייב, ולכן הוא אינו מופקע מחיוב הברכה על הכיסוי, אך בברכה על המים, אחד שאינו צמא הוא מופקע מחיוב הברכה.
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.