מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: סליחות בכותל יכולות להתקיים גם בלי מאות אלפי אנשים

"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" – המילים הללו מפזמות לי באזנים עוד מלפני שנה או שנתיים.

מידי שנה אני יורדת אל הכותל, כדי להשתתף באירוע הסליחות.

רבבות בני אדם ממלאים את הכותל, עד שאין מקום לעבור ולהגיע עד הרחבה.

בכל שנה אני מגיעה פעם ועוד פעם ועוד פעם.

בכל שנה מתפעמת מחדש.

שם, בגודל ובגודש מתגלה עם ישראל בכל עצמתו.

עם ה"אבינו מלכנו" ועם ... כל קטע בסליחות לוקח אותנו בסערה לעולם אחר מזה שאנו נמצאים בו.

שלא כמו בכל שנה, בתקופת הקורונה הכותל היה כמעט ריק.

טוב, כדי לצאת ידי חובה יש כמה קפסולות שממלאות אותו, אבל בגדול הוא ריק.

כמה נורא לראות כותל סגור.

אבל פתאום, כמו את התפילה של הבוקר, של הצהריים ושל הערב, נשמעות הסליחות בקול רם, תחת כל עץ רענן.

מאמתי אנו, נשי ישראל, זוכות לשמוע כל כך בקלות, בלי להשאיר ילדים בבית ולרדת לבית הכנסת, בלי לעמוד מאחורי הקיר, ולשמוע בקושי, בלי להתאמץ ובלי לתכנן? הקול נשמע מכל כיוון, וזה מחמם, וזה מטלטל, וזה מדהים בעוצמתו.

לא הייתי בכותל בשנה שעברה. זמן קורונה, והדבר נמנע ממני.

אבל לבי היה שם.

כל קול וכל תג הזכיר לי את המקום ההוא.

לאחר מכן ראיתי סרטונים של סליחות בכותל.

לא נעים לראות.

סליחות יכולות להיאמר גם בציבור קטן.

מה לומר? הכותל חסר משהו.

משהו חסר בו.

כמו חור גדול נפער.

כן, סליחות זה סליחות, וזה ייתכן גם בלי המון עם.

אבל בכל זאת, ברוב עם הדרת מלך, זה כל כך מדויק.