מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: לא לעשות כלום זה גם לעשות משהו

פעם חשבתי שלא לעשות כלום, זה לשבת על הספה בבטלה.

זהו, משעמם! אין מה לעשות!

כשהייתי ילדה, המילה המאיימת ביותר מלבד המילה "מבחן", הייתה המילה: "שעמום".

רק שלא יהיה משעמם.

אם לרגע ישבתי בשקט, מיד התמלאתי ייסורי מצפון, שהלא השיעורים מחכים, החברה מחכה לטלפון, אמא מחכה שאעזור לה לקפל כביסה, הבטחתי ביקור לחולה מהכיתה, בעצם, הרבה מאוד מטלות מאחורי כותלי ואני פשוט מתפנקת לי?

לא ייתכן הדבר!

מיד קמתי ממקומי, קפצתי כנשוכת נחש, ויצאתי לטפל בכל מה שהייתי חייבת, כי מה פתאום להתבטל ולהשתעמם?

כשבגרתי ונישאתי, הייתה המילה "שעמום" המילה החסרה ביותר, מלבד המילה "גלידה".

אם יש שני דברים שתמיד היו חסרים לי, אלה השעמום, כי לא נתתי לעצמי להשתעמם בחיים, והגלידה, שלא הרשיתי לעצמי לקנות, כי היה חבל על הכסף.

במשך השנים למדתי כלל גדול מאוד: מותר להשתעמם, ואפילו רצוי לעיתים!

מאז אני דואגת שיהיה לי בכל יום קטע קצר של שעמום. קצר, אבל הכרחי.

בקבוצות הנחיית ההורים שלי, הנחיתי את ההורים לחפש את הקטע הזה.

שעמום זה לא חטא ועוון. לא!

עכשיו בקורונה למדו כולם להשתעמם לפעמים.

מה לעשות, כמה שיש לנו תפקידים בבית ובמשפחה, כולנו זקוקים גם לדקות הללו, של ה"כלום"!

כי זה לא כלום.

שעמום הוא לא כלום, הוא משהו. משהו ששמו: שעמום!