אולי יש עליכם איזו גזירה, איזו תאונה, ובזכות המצווה אתם ניצולים ממנה?

את הסיפור שלפניכם סיפר אדם ששמע זאת מפי בעלי המעשה. הוא סיפר זאת נרגש עד עמקי נשמתו.

בבית מדרש בעיר מסוימת בארץ, החלו להתמעט המתפללים בשל שינויים באופי האוכלוסייה במקום. אולם כעבור מספר שנים התחדש האזור במשפחות נוספות וצעירות, ודם חדש החל זורם בעורקי בית המדרש. הוקם ועד חדש מצעירי המתפללים שהחלו להצעיד את המקום קדימה ולהפיח בו רוח חיים.

דא עקא, שבשלב מסוים חשבו אנשי הוועד הישן של בית המדרש למוכרו, בגלל הקושי הגדול לשאת בעול החזקתו והתשלומים השוטפים לפירעון ההלוואות שנטלו לרכישתו. אולם שני אברכים צעירים מהוועד החדש החליטו לא לוותר, ולקחת על עצמם את העול הכבד. הם התאמצו, ערכו התרמות, הצליחו לפתור את המשבר שאיים על בית המדרש, והמשיכו באחזקתו גם הלאה. האברכים הללו עמדו מידי חודש בחודשו מול משימה רצינית וקשה, של ארגון הכספים לתשלום החודשי, כאשר אמנם חלק מהמתפללים תרמו בהו"ק, אך לא כולם.

לפני מספר חודשים הרגישו שהמשימה כבר קשה מידי על כתפיהם. אחד מהם ניגש לרבו, מחשובי האדמורי"ם בדורנו, וביקש עצה וברכה כדת מה לעשות. אולי אין ברירה אלא לוותר ולהרים ידיים. הרבי ניסה לחשוב על רעיונות שונים שיסייעו להם להתמודד עם העול, אך לא נמצא רעיון טוב ומעשי. עד שפונה אליו הרבי ואומר לו: "אתם לא יודעים ממה אתם ניצולים בזכות זה! אולי יש עליכם איזו גזירה, איזו תאונה, ובזכות המצווה אתם ניצולים ממנה?"

האברך יצא, נרגש כולו עד דמעות. הוא סיפר את דברים לשותפו ושניהם החליטו להמשיך הלאה, ויהי מה. לאחר שבועיים שלוש פנה אליהם יהודי שבבעלותו עמותה, והציע לקנות מהם את המקום, אך הם סירבו בכל תוקף, למרות שבכוונת אותו יהודי היה להשאיר את המקום כבית מדרש.

אחד האברכים עובד בישיבה מיוחדת לבחורים מתמודדים. לפני שבועיים נסעו תלמידי הישיבה לטיול באחת ממדינות אירופה. במהלך הטיול ערכו שיט בנהר קר וסוער, ובאמצע התהפכה הסירה על כל נוסעיה, ביניהם אותו אברך. הייתה זו סכנת חיים ממשית. היו שם זרמים חזקים וקרים, עצים וסלעים נסחפו לעברו והוטחו בגופו ובפניו, ולמרות חגורת ההצלה שחגר על עצמו וקסדת הבטיחות שחבש, כפסע היה בינו לבין המוות רח"ל. את הצלת חייו הוא זוקף לזכות החזקת ביהמ"ד.

זה סיפורו של האברך הראשון מבין השניים. ואילו סיפורו של האברך השני, התרחש בל"ג בעומר תשפ"א במירון.

וכך הוא מספר: "בל"ג בעומר הייתי בהדלקה של תולדות אהרון ולפתע סחף אותי גל אנושי אדיר לכיוון היציאה לשביל הקטלני. לא הייתה אפשרות להתנגד. בכניסה לשביל עמד יהודי שחילק ח"י רוטל מיץ ענבים. התנגשנו בו, ובקבוקים נשברו, אולי זו הסיבה שהשביל היה מחליק, כמו שמתארים.

"הגעתי עד למטה, למדרגה השלישית. יש תיעוד בו רואים אותי עומד שם. היה פחד אימים, בלגן זוועתי, צרחות מכל הכיוונים, אימת מוות.

"פתאום הגיע לשם שוטר, כדי להסיר איזה פח שהיה שם. שלחתי שתי ידיים למעלה, החזקתי בידו, ופשוט נתליתי עליו ומשכתי את עצמי למעלה. הוא צעק עלי: 'אתה מוציא לי את היד', אבל אני כבר לא ראיתי בעיניים. נתליתי עליו עד שהגעתי למדרגה הראשונה, היכן שהיה המחסום, דילגתי עליו והתחלתי לרוץ בלי להסתכל אחורה. רק כשהגעתי הביתה, באזור השעה 3.00, פרצתי בבכי, וחזרתי לעצמי.

"אין לי ספק", הוא חותם, "שזה בזכות דברי האדמו"ר, על זכות החזקת ביהמ"ד".

לרכישת הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" בהידברות שופס, לחצו כאן.