סיון רהב מאיר על האזנות הסתר: כשהרב שטיינמן זצ"ל לא הבין מה מיוחד בלהיות מוקלט

נזכרתי השבוע, בשיא פרשת האזנות הסתר, באחד הסיפורים המפורסמים על הרב אהרן לייב שטיינמן. באחד ממסעותיו לקהילות היהודיות באירופה, ניגש מישהו והניח מכשיר הקלטה על השולחן שלפני הרב, לפני שהחל לנאום, ושאל אם זה בסדר שהמכשיר יפעל שם ויקליט לאורך כל הערב. הרב שטיינמן לא הבין את השאלה, והסביר בחיוך שהוא חי בתודעה שהוא תמיד מוקלט. מבחינתו, אין בעיה להוסיף עוד מכשיר הקלטה. הוא ציטט אז את דבריהם של חכמינו: "עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".

שמעתי השבוע רבים שמצטטים את הביטוי הזה של חז"ל. זה נכון, כולנו נצטרך לתת דין וחשבון בפני מי ששום דבר לא נסתר ממנו, אבל צריך לזכור – המילים האלה לא נאמרו על חוקרי משטרה חסרי גבולות. זה לא עניינם. האוזן השומעת היא לא האוזן של אלשיך.

* * *

ואחרי כל הקריאות המוצדקות לחקירה ולבדיקה, אולי זו הזדמנות גם לבדיקה עצמית, הזדמנות לחשוב על הפרטיות שלנו שאנחנו מפרים בעצמנו, בלי שום תוכנה ורוגלה. זה עידן שבו משדרים לנו שצריך לשתף ולפרסם הכל, כל הזמן, לכולם.

פרשת השבוע האחרונה, פרשת "תצווה", תיארה בפירוט את המשכן. הכיסוי היפה והמושקע ביותר במשכן נראה רק כלפי פנים, בלי שום קהל. מבחוץ ראו כולם רק יריעות עיזים פשוטות.

התורה מעבירה פה מסר לדורות: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. גם מה שנעשה בחדרי חדרים הוא בעל משמעות, לא חייבים לפרסם אותו כדי לתת לו תוקף. להיפך. כל המשכן הגדול נבנה סביב אותו יופי פנימי ונסתר וחבוי. שם בפנים, במרחב הפרטי, מתגלה הקדושה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".