מה שלמדתי מהקורונה ואשתדל לזכור כל החיים: הגיע הזמן להכיר את השכנים!

אין כמו קורונה להיכרות עם השכנים הקרובים.

אנשים מתגוררים לעיתים בבניין אחד עם אנשים נוספים, אבל חוץ מ"שלום – שלום", לא מדברים אתם מילה אחת.

הקורונה הפגישה בין אנשים שלא היה ביניהם כל קשר.

לפעמים היה זה מרווח של גיל שהפריד, לפעמים חייץ של מגזר ומגדר.

לעיתים מה שגרם לחוסר קשר היה מריבות בין הילדים, ולא פעם - ויכוחים אודות שטחים ציבוריים, או רעש בשעות מנוחה.

באה הקורונה ואמרה: "זהו, חבר'ה, עד כאן! לא ייתכן לגור בכפיפה אחת, ולנהוג זה בזה כמו זרים.

קדימה!

הכינו אוכל למבודדים, גם אם אינכם מכירים עד כה.

קבצו את כל שכניכם יחד למניין אחד גדול, כי הגיע זמן תפילה.

פתחו את הדלת כשאתם שרים שירי שבת – כדי שגם השכן המבוגר ייהנה מהשירה".

לפתע התברר שהמחבר רב על המפלג.

פתאום התברר, שאין כמו קשר טוב עם שכן קרוב, כי נבצר מהאח הרחוק להגיע. רחוק מהעין, רחוק מהלב. ופתאום התפנה המקום בלב לקרובים יותר.

ההיכרות עם השכנים הניבה תוצאות ברוכות.

חברויות חדשות החלו נובטות, עזרה ללא גבול, והתחשבות שאין לה קץ.

תחי הקורונה! ?(די, לא נגזים...).