סיון רהב מאיר: לא מספיק תו ירוק, צריך גם תו רגיש

היא עובדת באתר הלאומי מצדה. כבר כמעט שנתיים המקום שומם מתיירים, והשבוע הם פתאום חזרו. השמיים נפתחו. ביום שלישי השבוע היא קיבלה את הקבוצה הראשונה בעיניים לחות, ותהתה אם הם רואים שהיא מתאפקת לא לפרוץ בבכי. זה מה שהיא חלמה עליו בלילות. שהם יחזרו, שהיא תחזור.

אבל בשנתיים האלה היא גם הפכה לבייביסיטר הקבועה של הנכדים. הבת שלה יוצאת לעבוד במשרה מלאה אודות לכך שהסבתא הצעירה הזו מוציאה מהגנים, מאכילה, לוקחת לגן השעשועים. "אני לא מקטרת, שמחתי לחזור לעבודה וגם הבת שלי והחתן שלי שמחו, אבל כל המערך המשפחתי שהתערער לפני שנתיים, התערער השבוע שוב. אנחנו צריכים עוד קצת זמן להתייצב, עוד קצת סבלנות".

ואז אחרי השיחה איתה, באותו היום, פגשתי אמא לתלמיד בכיתה ח'. הוא היה תלמיד מצטיין עד אמצע כיתה ו', אבל שנתיים של בהייה בזום כיבו אותו. "צריך להדליק אותו מחדש, ובמקום זה, המורים רק מצפים ממנו ומחבריו לחזור בדיוק לאותה שגרה. איך אפשר להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקנו, ולהתעלם מכל מה שקרה? אחרי כזו הפסקה, לחזור בדיוק לאותה מערכת, להושיב אותם שוב בכיתה לשבע שעות ביום?". ושוב חזרו המילים האלה: אנחנו צריכים זמן, צריכים סבלנות.

אני מניחה שעוד מיליונים מרגישים כך. סדר היום כבר המשיך אל הוועידה בגלזגו, אל פרשיות ניצול והטרדה שנחשפות, אבל הם יצאו לחל"ת ולא בדיוק חזרו, תכננו פרויקט שנגנז ולא ממש יודעים לאן עכשיו, שלא לדבר על מחלימים רבים עם תופעות לוואי. אחרי הכל, יותר ממיליון ישראלים חלו בקורונה. עכשיו צריך לא רק חקיקה ו"תו ירוק", אלא אולי גם "תו רגיש". איזה אישור להתנהל בצורה איטית ועדינה יותר, לדעת שזו צרת רבים, שזה בסדר.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".