סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: אלה הגיבורים האמיתיים של חודש תשרי
"אנחנו קופצות מכל צפצוף כזה", הן התנצלו בחיוך אחרי שהבינו מה קרה, נרגעו והתיישבו שוב. "ככה גדלנו", הסבירה אחת מהן, "מגיל אפס יש בנו דריכות"
- סיון רהב מאיר
- כ"ח תשרי התשפ"ב
(צילום: shutterstock)הרשימה הבאה כבר לא יכולה לזכות בכותרת "אנשי השנה", המצעדים הסתיימו, אבל אלה הם "אנשי תשרי" שלי. החודש האחרון חשף מי הם הגיבורים האמיתיים של התקופה, שראויים להרבה יותר הערכה ממה שהם מקבלים:
- ד"ר שרון אלרעי פרייס. קודמתה, פרופ' סיגל סדצקי, התפטרה מתפקיד ראש שירותי בריאות הציבור כשחשה שעמדותיה לא מתקבלות. ד"ר אלרעי פרייס הייתה יכולה להתפטר מזמן. כשראש הממשלה נוסע עד לעצרת האו"ם כדי לתקוף אותה, צריך לומר את המובן מאליו: תודה, בשם אזרחי ישראל, שאת לא מתפטרת, ושאת עושה ימים ולילות בחזית המלחמה הזאת.
היא נולדה וגדלה בחיפה ואחרי שהתמחתה כאן בהצטיינות, מונתה לפני כעשור לאפידמיולוגית הראשית של מדינת ניו־המפשייר. בראיון ל"גלובס" סיפרה למה חזרה לארץ אחרי שש שנים, עם בעלה וארבעת הילדים: "היה מוזר להתרגל לנוכחותו של דגל ארצות־הברית במשרד שלי. אני ציונית מאוד, אז היה לי ברור שנחזור בשלב מסוים ולא נלך לכיוון של גרין קארד".
אפשר לא לקבל את עמדותיה המקצועיות, אפשר להתדיין ולחלוק זה על זה בתוך קבינט הקורונה (כשהוא בכלל מתכנס), אבל איך אנשי ציבור איכותיים ומסורים יישארו במערכת, אם מה שהם מקבלים הוא היחס המזלזל הזה? מבין אלרעי פרייס, השרים לשעבר ליצמן ואדלשטיין והשר הורוביץ, יש רק אדם אחד שלא מבקש בסוף את הקול שלנו בקלפי.
- אנשי שדרות. שמעתם על ירי בנשק קל מעזה לעבר שדרות? גם אני לא, אבל זה קורה לאחרונה, וכרגיל ב"טפטוף" שעלול חלילה להפוך לשגרה. זהו סוג חדש של טרור. לא רקטות, לא בלונים, אלא פשוט יריות, צרורות של מקלעים. במהלך החגים מצאו עצמם תושבי שדרות נמלטים מפני היריות האלה, ובמקביל גילו שהנושא כלל לא עלה לראש סדר היום.
לפני כמה שבועות הייתי במתנ"ס בשדרות, במפגש נוער בזום עם ישי ריבו. איתי בחדר ישבו כמה נערות תושבות העיר. ריבו היה בדיוק בחזרות למופע גדול במרכז הארץ, ודיבר איתנו מהסלולרי כשהוא יושב ליד החניה של האולם שבו עמד להופיע. במהלך המפגש, משאית שפרקה ציוד הגברה למופע, נסעה לאחור. כידוע, יש צפצוף שמלווה נסיעה אחורה של רכב כבד כזה. למשמע הצליל מהרמקול של המחשב, הבנות שישבו מאחורי קפצו בבהלה. אני הייתי היחידה בחדר שהמשיכה לשבת ולנהל את השיחה. "אנחנו קופצות מכל צפצוף כזה", הן התנצלו בחיוך אחרי שהבינו מה קרה, נרגעו והתיישבו שוב. "ככה גדלנו", הסבירה אחת מהן, "מגיל אפס יש בנו דריכות, אנחנו מאומנות לחפש מרחב מוגן".
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מקרוב מה זה אומר לגדול כילדים, מגיל אפס, בעוטף עזה. לא פחות מפתיע היה לשמוע מהן מיד אחר כך למה זו העיר הכי טובה לגדול בה. בהמשך הן הראו לי את השכונות החדשות, את התחלות הבנייה הרבות, את הפארק הענק והמושקע. מעתה, כשאשמע על "ירי ללא נפגעים" בעוטף עזה, אזכר בהן. גם ילדים שרוורס דרך הזום מקפיץ אותם, נחשבים נפגעים.
- הילדים שלנו. הילדים בגילאי 0־12 הם כולם לא מחוסנים, רובם לא מחלימים. צריך לומר בכנות: הגדולים שבהם חשים לעיתים שהם סוג של "נטל". הורים מפסידים אין־ספור ימי עבודה בגלל הבידודים שלהם. משפחות נאלצות לשנות ברגע האחרון תוכניות, כי הם נדבקים בהמוניהם. והשבוע, כל יום רביעי הוקדש לאיסוף ולביצוע של בדיקות האנטיגן המתישות שלהם. מסכנים.
ילדים בני ארבע חיים כבר מחצית מחייהם בתקופת הקורונה. הם כמעט התרגלו לפני שנה לכך שהמצב הנורמלי הוא להתרחק מסבא וסבתא, ומסכות מבחינתם הן דבר טבעי. אין להם לובי משלהם ולא דובר מיומן, ולא נראה שמישהו למעלה סופר אותם כגורם בעל משקל, אבל הם צריכים להיות במוקד תשומת הלב, לא פחות מבעלי האולמות או סוכני הנסיעות. בעוד רובנו מרגישים שהקורונה בדעיכה, הם פתחו השבוע את שנת הלימודים בידיעה שבכל שנייה הכיתה יכולה שוב להיסגר, והם שוב יישלחו לבידוד עצוב בחדר. עד אז צריך לפחות לחבק אותם, ולהעריך יותר.
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".