סיון רהב רצתה לתייג את רוני דניאל, והגיעה לתובנות מפתיעות

רוב האנשים שנפרדו השבוע מרוני דניאל לא דיברו על הסקופים הגדולים שלו, אלא על המעשים הקטנים. העיתונאי שסיקר את מערכת הביטחון הישראלית במשך כחמישים שנה פרסם אינספור חשיפות וידיעות חשובות, אבל בסוף, כמו שחז"ל אומרים במסכת אבות, אדם לוקח איתו למעלה דברים אחרים: "בשעת פטירתו של אדם אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות (ונוסיף: גם לא כותרות), אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

הנה משהו שלמדתי השבוע, אחרי פטירתו: כתבתי עליו משהו בפייסבוק, ורציתי אוטומטית לתייג אותו. אבל רוני היה מסוג העיתונאים שלא הפעילו במקביל ערוצים פרטיים ברשתות החברתיות. לא העלו תמונות, לא סיפרו על הרצאות, לא שיתפו בהגיגים אישיים ובתמונות של המנות שאכל. מצאתי בכל זאת דף רשמי שחברת החדשות פתחה עבורו, דף לא פעיל. התגובות שם ישנות, מ-2014: "רוני תתבייש בחרת בגבי אשכנזי כאיש השנה שלך", "השנאה והקנאה לביבי הורסים אותך", "רוני אתה משת"פ של השלטון והצבא" (ובחרתי פה רק את הגינויים העדינים). מרבים לדבר על הרפש ברשתות כמשהו מייצג. השבוע מול גלי החיבה והעצב על פטירתו, אפשר להתרשם בפועל כמה זה לא נכון ולא תמיד משקף את הסנטימנט הציבורי האמיתי.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".