סיון רהב מאיר: אלה לא פיגועים רגילים. אלה פיגועי תודעה

הסיפור הוא לא בן אנד ג'ריס. צריך לעשות רגע זום אאוט, להסתכל על הסיפור ממעוף הציפור. ד"ר רונן שובל סיפר השבוע בפודקאסט שלו ושל שרה העצני-כהן איך הוא רואה את המהלך: בשלב ראשון ניסו אויבינו לנצח אותנו בשדה הקרב. הם נכשלו בששת הימים וביום כיפור והמסקנה שלהם מהניסיון לזרוק אותנו לים, הייתה לא לנסות לעשות זאת רק בשדה הקרב מול צה"ל. לכן בשלב השני, מאז המלחמות הגדולות, הם לא רוצים לנצח רק את החייל הישראלי אלא גם את אימא שלו בשוק ואת הילדים שלו בגן הילדים. ממלחמה חד פעמית – לפיגועים קטנים ומתמשכים.

השיא של השלב הזה היה האינתיפאדה השנייה. זה היה ניסיון לייצר ערעור קיומי, חוסר ביטחון תמידי. באוטובוסים, בקניון, ברחוב. פחד. מי שהיה כאן אז, זוכר. אבל מבצע "חומת מגן" יחד עם צעדים נוספים הצליחו לקטוע את גל המחבלים המתאבדים. התסכול הפלסטיני גבר, וזה הוביל לשלב השלישי, שהחל בוועידת דרבן. זה השלב המשפטי, ההסברתי, התודעתי. אם אי אפשר לנצח את ישראל, נעשה לה דה-לגיטימציה. המדינה היהודית והיהודים בכלל הם מקור הבעיות בעולם, וסטנדרט כפול מופעל רק ביחס אליהם (באופן קבוע מדינות כמו איראן יככבו בפורומים הבינלאומיים האלה, בלי לראות כמה מגוחך שהאיראנים מטפלים ב"הפרת זכויות אדם" ישראלית).

לא סתם הנשיא הרצוג הגדיר זאת השבוע כטרור מסוג חדש. אלה הם אכן פיגועי תודעה. לא אוטובוסים מתפוצצים, אלא שבוע האפרטהייד הבינלאומי בקמפוס אחד, או יום הנכבה בקמפוס אחר. המטרה היא להפוך את ישראל למצורעת. בעוד שברור לנו למה צריך להשקיע הרבה בתקציב הביטחון, את הזירה הזו משאירים לכל מיני אגפי הסברה שעוברים בין משרדי הממשלה. בפועל נותרים בשטח כל מיני "משפיעני רשת" שמשכנעים בעיקר את העוקבים שלהם. נדרשת פה "חומת מגן" הסברתית. יש מספיק כישרונות בשטח כדי לספר לעולם את הסיפור שלנו. צריך רק להבין את גודל האירוע. כבר מזמן הגיע הזמן.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".