זיהתה באבו כביר את גופת אחיינה בן ה-16, ומסרבת להוריד את הצמיד שקיבלה שם

את הטלפון שקיבלה השבוע, אחרי האסון במירון, צירה דויטש לא תשכח לעולם. "את צריכה להגיע לאבו כביר לזהות את הגופה של האחיין שלך אלי כהן בן ה-16, שנהרג באסון", אמר לה הקול שמבעד לאפרכסת. 

אביו של הנער, מוטי, היה באותו זמן בחו"ל, וחזר ארצה להלוויית בנו.

"הלב מרוסק", כותבת דויטש בכאב, בזמן שחיכתה במתחם המשפחות השכולות שהגיעו לאבו כביר, לזהות את היקר מכל. "אין לתאר את הכאב, את הצריבה הנוראית. לוויה אחרי לוויה ועוד אחת. משפחה ועוד משפחה, ועוד ועוד... אני שוב לא מצליחה להירדם. זה לא אסון פרטי - הכאב מאחד את כולם".

בלוויה, כולם אמרו לה להוריד את הצמיד שאותו קיבלה באבו כביר. "ואני לא מסוגלת. זה הצמיד שהכניס אותי לחדר הקטן שם באבו כביר, לזהות אל אלי הקדוש ז"ל. זה הצמיד שהכניס אותי, ככה בבת אחת, לעולם של כאב תופת בלתי יתואר, בלתי נתפס. לשמוע את הצעקות השותקות, לחוש את שבר האמהות, האבות, הילדים שיושבים ומחכים לזהות את יקיריהם. ואני לא רוצה לשכוח את זה, לא רוצה להתנתק מזה. כי למכה הזו יש משמעות, לאסון הזה יש מטרה. 

"ישבנו שם בשמש, באבו כביר, שעות על גבי שעות - מחכים לזיהוי בתמונה, ואחר כך במציאות. נדחסים כמו במכירה פומבית. בזיהוי הראשון, זה לא היה הוא. זה היה הבן של האמא שעמדה לידנו. בזיהוי השני ידענו מיד שזה הוא. אלי שלנו, אלי הצדיק שחייך תמיד בביישנות המיוחדת לו. אלי שכל מה שרצה זה לעשות את העולם טוב יותר.

"אני לא רוצה להוריד את הצמיד הזה, כי הוא משמיע לי את השתיקה הקדושה של אותם 45 משפחות שלא שואלות למה? ועם כל הכאב קיימת האמונה החזקה. ההכנעה, הענווה, קבלת גזר הדין באהבה. התמונות קשות מנשוא. וככל שעובר הזמן אני נזכרת בעוד ועוד חלקי תמונות. הכל עובר כמו סרט. עוד תמונה, עוד גופה. עוד מוות בעיניים. נזכרת בחוקרת שישבה מולנו ונפעמת מהאיפוק. 'וידום אהרון', בשפה שלנו. וזה טבוע בנו - מאמינים בני מאמינים.

"אני לא רוצה להסיר את הצמיד הזה, כי הוא מזכיר לי ש-45 קורבנות שליחי ציבור הקרבנו. וזה יכל להיות כל אחד מאתנו. אלו יכלו להיות ילדנו. הצמיד הזה מזכיר לי שאין לנו שום דבר משל עצמנו.

אין ילד שלי.

אין אבא שלי.

אין שלי.

יש מתנה שקיבלנו, יש פיקדון לזמן מה שבו זכינו. אין שלי, אין לי.

הלב פצוע.

זה הצמיד שיזכיר לי להודות על מה שקבלתי. אין שלי, אין לי. כלום לא מובן מאליו, ואף אחד לא חייב לי כלום. וכשאני עומדת מול האסון, אני בשקט, בשקט עומדת מול אלוקים ולא נותרו בי עוד מילים. רק ערמות של כאב, של בכי. ושתיקה".